אני ואש"כ הלכנו לראות את הגיימבויז. ובכן, לא בדיוק "הלכנו", הם הופיעו מתחת לחלון של הבית שלי והתכנון המקורי היה להביא M16, לרסס אותם מהחלון ולגעול את העולם מהזוועה המקפצת (ללא שום חן או יופי אני חייבת לציין) אבל אז הבנו שלא יהיה לנו מה לעשות והחלטנו להישאר להופעה (כי היה לי משהו כמו שקל וחצי בארנק ולא היו אוטובוסים לשום מקום אחר). 

אחרי כמה שירים של הזוועה (במהלכם שמענו דברים כמו: "להסניף לאף", "היא כבר לא בתולה" ו"היא מסיימת") ראינו את הזיקוקים (אווו!) והלוותי מאש"כ כמה שקלים כדי שנגיע למרכז כרמל לעשות משהו יותר מעניין. כמו לדחוף מקלוני אוזניים לאף או לספור בוטנים.

בדיוק כשעמדנו לסכם את הערב במקדונלדס ואלכוהול קיבלתי טלפון מבאנדי ומ' (בהיעדר הרצון לעשות אוטינג) והצטרפנו אליהם (כמובן ששוב כמעט ונכנסתי לאוטו הלא הנכון. זה הופך למין מסורת כזאת שאני רואה אוטו בצבע דומה ובלי להסתכל מי יושב ליד ההגה, נכנסת פנימה. ונשאלת כמה אני לוקחת לחצי שעה ) אחרי שמצאנו את האוטו (איזה שני בתי חולים?!  זה דן פנורמה!) נסענו למקום מדהים... בקרית אתא לראות הופעה של מישהו גיי לגמרי וסטנד אפ לא מוצלח של מישהו שנקודת השיא שלו בקריירה היתה הופעה באותה הקרייה (!) לפני שלוש שנים. ישראל, נו.

אחר כך עלו משינה (שאני מכירה רק את השם שלהם והשיר "אחכה לך בשדות") ושרו כל מיני שירים בעברית שנשמעים בערך אותו דבר. נו תהרגו אותי! בעברית אני סובלת רק אריק איינשטיין, עופרה חזה ורונה קינן (שמגיעה לחיפה בסופשבוע!).

במהלך ההופעה באנדי ניסה להיזכר מאיפה הוא מכיר בלונדיני אחד והסתבר שהוא זכר אותו מאיזה אוטובוס *wink wink* ואחר כך גם הדגים שהוא יודע את כל התנועות של הגייבויז יותר טוב מהבנים (?) עצמם ואפילו יודע חלק (גדול) מהמילים, זה היה משעשע. אבל לא משעשע כמו למצוא במכונית אוסף של האורוויזיון, באך לקטנטנים ומשהו עם חבורת דוסים שמחזיקים גיטרות

חוץ מזה, היה נחמד, היה מצחיק, נדמה לי שאש"כ חזרה הביתה עם טראומות ואני עם הידיעה שאנשים שבחיים לא היו אצלי בבית יודעים יותר טוב ממני איפה אני גרה (ולא. לא היה מעורב שם אלכוהול. יותר מדי). אני אונד אנד אוף בחיפה 16 שנים ובקושי יודעת איך מגיעים לסופר. זה דיי עצוב כשחושבים על זה  (אבל מקדונלדס אני יכולה למצוא עם עיניים קשורות ו5 כוסיות וויסקי בקיבה!)

יום עצמאות ראשון במשהו כמו 6 שנים שעבר טוב, ט'נק יו פיפל *מוחה דימעה*

רציתי לספר עוד משהו אבל המוח שלי קיבל בלאק אוט רציני. אה כן, הופעה של רונה קינן ביום שישי! יש סיכוי שמישהו הולך? *פאפיאייז* מבטיחה לא לדבר יותר על פוליטיקה אבר.

עריכה. סיימתי את הסיפור. הוא לא מקורי ולא קשור להארי פוטר אז תקראו

I am so high. I can hear heaven.
I am so high. I can hear heaven.
No heaven, no heaven don't hear me.

And they say that a hero can save us.
I'm not gonna stand here and wait.
I'll hold onto the wings of the eagles.
Watch as they all fly away.

יש סיפורים שאין להם לא סוף ולא התחלה. אבל לסיפור הזה יהיה סוף, היא אומרת לעולם יותר מאשר לעצמה, בדיוק כמו שהייתה לו התחלה, לפני שלושים וכמה שנים כששניהם הושלכו לאוויר העולם מבלי שמישהו ישאל לדעתם או ייתן את ברכתו.

אנג'לה פוסעת על השביל שהוביל פעם לביתה, עיניה עצובות אבל צעדה בטוח. בדיוק כמו אז, לפני שנים רבות כשהיא ודניאל חזרו מבית הספר עם תעודות סיום גרועות.

ניו יורק הייתה עיר גדולה וכך גם דבר שצמח ממנה; בניינים, מרכזי קניות וחלומות של אנשים, שלפעמים היו גדולים אף יותר מגורדי השחקים שהזדקרו מתוך האספלט כמו מפלצות מאבן ופלדה. גבוהים ככל שיהיו, החלומות והמבנים קרסו יחד אל תוך האפר, כאילו להזכיר לעולם שאין דבר גדול מספיק על מנת להיות חסין בפני מפלה.

פה ושם היה ניתן למצוא בתים מהסוג הישן, קטנים ושפופים כקשישים החיים בים של אנשים צעירים ומודרניים אשר משתלטים על עולמם ודוחקים אותם לשוליים כדי לא להרוס את הנוף. כך הייתה גם השכונה והמוזנחת בשולי ברונקס, קבוצת בתים מרובעים ונמוכי קומה, חלקם מוקפים בגינות לא מטופחות וחלקם בשאריות ואשפה.  אנג'לה לא מופתעת לגלות שהרחוב אותו הכירה מילדותה לא השתנתה כלל, אולי רק התנוון מעט וכוסה בפיח שחור של מיליוני המכוניות אשר מיהרו במעלה הכביש.

כאן הם שיחקו תופסת, מתחבאים בצלם של העצים הגבוהים שעדיין עומדים שם, צופים על המתרחש ממרחק בטוח. ושם הוא קבר את החתול של השכנים, אחרי שעשה לו את הדברים הנוראיים האלה שאפילו עכשיו היא לא מצליחה להגיד אותם בקול רם.

ואת עזרת לו. אומר קול קטן במעמקי ראשה. עזרת לו לקבור את הגווייה האומללה ואחר כך לשקר לשכנים בזמן שהבן הקטן שלהם מירר בבכי.

אנג'לה משתדלת לא להביט לצדדים בזמן שהיא פוסעת הישר לתוך הבית.

אמה יושבת בכורסה עם הדפס פרחוני ומביטה לכיוונה למרות שעיניה, שהיו פעם ירוקות כמו הדשא שעדיין צומח פרא בחוץ, מזמן לא רואות. "את לא מצפה שאני אשתתף בזה, נכון?" היא אומרת ועיניה שני אגמים עתיקים של כאב וזיכרון. עיני אם שראתה הכול וידעה אפילו יותר.

אנג'לה לוקחת את היד השברירית של אמה ונרתעת לגלות עד כמה זאת קרה וחסרת חיים. "כמובן שלא." היא רוצה להגיד שהיא עושה את זה בשבילה, עושה את זה כדי שתוכל לחיות את שארית חייה בלי האשמה, עושה את זה למרות שכל תא ארור בגופה מתפתל נוכח חוסר הטבעיות שבדבר. אנג'לה שותקת כי יש דברים שאפילו אם לא תוכל לסחוב בשביל בתה.

"אני יודעת שנכשלת בכוונה." האם אומרת ולשנייה אנג'לה מדמיינת שעיניה חזרו לראות. "היית תלמידה כל כך טובה... תמיד רצית להציל אותו, להיות זהה לו כדי שהוא לא ירגיש לבד-"

"הוא אף פעם לא היה לבד." אנג'לה בולעת את הגוש הקוצני שבגרונה. "אנחנו תמיד היינו בדיוק אותו הדבר, הוא ואני. אפילו אם זה רק במקומות שאף אחד מעולם לא הצליח לראות."

"אני יודעת." היא אומרת בעצב ונאחזת בידה היציבה של אנג'לה. "ויחד עם זאת, הידיים האלה..."

"עושות את הדברים ההפוכים." אנג'לה פולטת צחקוק אירוני שנבלע מיד בים הטרגי שממלא את החדר כאילו היה אקווריום אנושי. לחיים יש חוש הומור מעוות, היא חושבת בזמן שהתינוק של גברת מרפי מגיח לאוויר העולם שעה לאחר שהכותרת בעיתון בישרה על התקפה נוספת של המרטש מניו יורק. "הדם הזה הוא על כולנו."

אנג'לה מוזגת לעצמה קפה שחור ולוקחת לגימה אינסופית מהמשקה המריר. אפילו הקירות במטבח מכוסים באין ספור תמונות; קטנות וגדולות, כולן בשחור לבן, על כולן מודפסות פניהם של אנשים מתים. היא זוכרת את עצמה שואלת על אדם כזה או אחר, מצביעה באצבע קטנה על האישה עם העיניים העצובות בתמונה ליד הכיריים או על זוג התאומים שנראו לה קצת דומים לה ולדניאל. מאוחר יותר, אנג'לה למדה לא לשאול, "כי יש דברים שעושים לאמא עצוב." כמו שהיה אומר אביה כשעוד היה בחיים, עוזר לאמה לטאטא את התקופה ההיא מתחת לשטיח בדומה לגרגרי אבק עקשניים.

אנג'לה מעולם לא חשבה שזה בריא, להסתיר את הכול בפנים. היא ראתה את הוריה מתפוררים, הוא מסרטן והיא מהזיכרונות שעיכלו אותה מבפנים אבל דניאל הרגיש את זה. אנשים יגידו מאוחר יותר שפשוט לא היו לו רגשות, אבל מה שהפחיד את אנג'לה הייתה העובדה שדניאל מאז ומתמיד היה הרגיש מבין שניהם.

"אני עדיין אוהבת אותו." היא אומרת בקול שבריר, פגיע. כמעט מובלע תחת העומס העצום של הרגשות בחדר. אנג'לה מושיטה לה ספל של תה רותח ומתיישבת בכורסא מולה. "גם אני." היא אומרת אחרי כמה שניות של שתיקה. "זה לא הופך אותנו ל-"

"מפלצות?" האישה הקשישה עיוותה את פניה במרירות. "אני לא יודעת למה זה הופך אותנו אנג'לה, אחרי כל מה שהוא עשה... עושה."

"לאמא ואחות." היא תוהה האם הדברים שהיא אומרת לעצמה מדי בוקר הם לא יותר מאוסף תירוצים. קופסאות מתנה מקושטות שנועדו להסתיר גוויות קטנות ומרקיבות שדניאל שכח בגינה. היא אוהבת אותה כי הוא חלק ממנה או שאולי היא חלק ממנו, זהה לו עד התא האחרון של שיערה השחור. היא תוהה האם זה הופך אותה לגרועה בדיוק כמוהו.

היא לא יכולה להימצא שם הרבה, הבית והחצר והקברים הקטנים מאחורי הבית, כולם הזכירו לה את הדברים מהם ניסתה לברוח באופן נואש במהלך עשרת השנים האחרות. אמה, שהייתה חובשת במלחמת העולם השנייה, בילתה את ימיה כשהיא מענישה את עצמה שוב ושוב על החטאים של בנה, על החטאים של הבן אותו לא הצליחה להפסיק לאהוב למרות שעיניה העיוורות ראו כל לילה את הפנים הגוססות של הילדים אותם הוא חנק בידיו אותן היא נישקה וחיממה לפני מה שניראה כמו נצח.

***

יש סיפורים שיש להם התחלה אבל אין להם סוף, כמו הסיפור שאנג'לה סיפרה לדניאל כשהם היו בני שמונה והוא חטף אבעבועות רוח. כשהוא הבריא, מיהר דניאל החוצה עם רובי הצעצוע שלו, חסר מנוחה מכדי להמשיך ולהקשיב לאחותו אבל זה היה מזמן ואנג'לה אפילו לא זוכרת אם היה לו סוף או שהיא פשוט המציאה את העלילה בכל יום מחדש.

אנג'לה עומדת עם פניה לכביש ונותנת לרוח לבדר את שיערה. היא זוכרת את הלילות הארוכים בהם קיוותה שהם לא יתפסו אותו, הכותרות בעיתון זעקו רצח זוועתי אבל אנג'לה חשבה על דניאל, עליו ועל מה שיקרה כשהם יניחו עליו את ידיהם. מאוחר יותר היא הבינה שזה לא יקרה אבל עכשיו, עכשיו ככובד הסכין כמעט וגרם לה לקרוס תחתיה היא קיוותה, ייחלה בסתר ליבה שהכותרת הבאה בניו יורק טיימס תספר לה שהוא נתפס, שהוא כלוא תחת סורג ובריח והיא לא תצטרך לעשות את אשר החליטה.

ריטה מיי בראון אמרה פעם כי קבלת החלטה, אפילו שגויה, מביאה עמה שלווה אבל ריטה לא ידעה על מה היא מדברת ולפעמים אנג'לה חושבת שעדיף יהיה לקפוץ מהגשר הגבוה ביותר בעיר ולא לגלות איך הסיפור הזה יגמר.

הרחובות מתפתלים כמו נחשים ומתמזגים אחד לתוך השני ללא הרף אבל אנג'לה לא שמה לב לאן היא הולכת. פעם היא הסבירה לחברה שלהיות תאום של מישהו זה לחיות חיים מפוצלים. להרגיש, לעיתים פיזית את אשר מרגיש האדם השני כאילו בצורה מיסטית כלשהי הם היו אותו אדם שהתפלג בטעות לשתי גופות. אדם גבה קומה ולבוש סחבות עושה מספר צעדים לכיוונה, ממלמל משהו לא ברור אבל אחרי שפסע מספר פסיעות משנה לפתע את דעתו. האנשים לטשו בה מבטים מפוחדים, מבטים שהתעוותו בניסיון מגוחך להראות מאיימים על מנת להסתיר את הפחד בו היו ספוגים עד הפינות האפלות ביותר של נשמתם. אנג'לה מביטה בהם רק מזווית עיניה, מפחדת שאחד מהם יראה, יקלוט את שביב האמת, קמצוץ ממה שהתרחש במעמקי ליבה ואז, היא ידעה בוודאות, היא תיפול.

***

"אז הגעת." קולו של דניאל לא דומה למה שהיא זכרה. הוא שבור ומלא אבק כמו הכוך הקטן בו הוא התחפר כמו חיה נרדפת. היא נלחמת עם הדחף הבלתי נשלט לכרוך את ידיה סביב אחיה ומנסה להניח את מבטה על כל דבר שהוא לא הגבר הצנום שמביט בה בעיניים ירוקות כשלה.

"הייתי חייבת." היא מצליחה לפלוט אחרי שלשונה הפכה לכבדה כמו גוש עופרת. היא ניסתה להכין את עצמה אבל שום דבר בעולם לא היה מצליח להכין אותה למה שהיא ראתה כי הדמות האמיתית הרבה יותר חדה מזאת שבדמיון.

דניאל מבזיק לעברה חיקוי עלוב לחיוך, "ואני חשבתי שהתגעגעת... כמה מאכזב."

"החיים הם מלאי אכזבה." אנג'לה מרימה חבילת גזרי עיתון מהשולחן, "נהנה מהתהילה?"

"אף אחד כבר לא מעריך רוצחים סדרתיים," דניאל מושך בכתפיו, "אולי בחרתי עונה לא מוצלחת לדברים כאלה."

"דניאל."

"למה אנחנו מדברים על שטויות?" הוא מחזיר לה מבט חודר. "שנינו יודעים שלא באת לכאן להתעניין איך העסקים."

אנג'לה מסיתה את מבטה. "אני מניחה שאני לא צריכה לספר לך למה אני כאן." היא מרגישה את המתכת החדה בתוך תיק הצד שלה ועוצמת לשנייה את עיניה. "אני דואגת לך. לא שמעתי ממך חודשים."

"כן, מצטער... הקו של הטלפון כאן לא משהו."

"יש לך מושג מה זה עושה לאמא?"

להפתעתה דניאל לא משפיל את עיניו והיא לא בטוחה עד כמה היא מופתעת. הילד שהיה מוכן להקריב את חייו למען אימו כנראה שינה את צורתו למשהו שונה לגמרי. "היא יודעת שאני מצטער-"

"הצער שלך לא שווה כלום." אנג'לה לא יודעת מדוע היא אומרת את הדברים הבנאליים שבמילא היו מובנים לשניהם. הוא לא היה מסוגל לעצור וזאת הסיבה שהיא הייתה שם וגם אילו היה יכול... זה כבר לא היה משנה דבר.

דניאל נאנח וקם מכיסאו, "אני הייתי מציע לך לאכול משהו אבל אני חושש לא תאהבי את מה שיש לי להציע."

"זה בסדר," אנג'לה מוציאה מהתיק חבילה, ידיה מרפרפות על הסכין שנחה על התחתית. "דאגתי לזה."

"את תמיד דואגת לי." הוא מחייך אליה חיוך קצת פחות מאולץ ומתיר את החוט. "וזוכרת בדיוק מה אני אוהב, כמה מתחשב מצידך."

"דניאל."

"כן אנג'י?" הוא לועס במהירות את הכריך ואז, כאילו אינסטינקטיבית, מקפל חזרה את החבילה. "אני יודע מה את הולכת לומר ו... אין לי מה להציע, את תמיד היית החזקה, לא אני... את."

"זה לא נכון-"

"בטח שזה נכון," הוא מניח יד רזה על כתפה ולרגע היא מרגישה כמו פעם, ממש כמו לפני שהכול התמוטט. "שליטה עצמית, אחות. זה ועוד כמה תכונות שהטבע החליט להשקיע בצלע המוצלחת יותר."

"אין דבר כזה."

"בטח שיש." דניאל הוציא את שארית הכריך ובלע אותו בנגיסה אחת. "מנהטן וברונקס שונים בכל כך הרבה מובנים אבל כשאחד הוצף בדם השני הוצף בדמעות. זה לעולם לא סותר."

"אתה כשרון מבוזבז, דן. היית אמור להיות משורר."

"אולי בגלגול הבא." הוא ליקק את קצות אצבעותיו ולרגע קצר אחד היה נדמה לה שהוא מבין.

***

 יש סיפורים שיש להם סוף אבל לא התחלה, כמו הסיפור של אלפי האנשים שנקברו תחת התאומים באמצע יום רגיל למדי ושטוף שמש.

אנג'לה לא בוכה כי יש דברים שהם חזקים אפילו ממנה, כמו החוט הדקיק והבלתי ניראה שנכרך לאיטו סביב צווארה והמבטים של האנשים בשחור ולבן. היא מרגישה את הנוזל הקטלני מאכל את דמה למרות שהיא לא טעמה מהרעל וכשהמשאית סוטה מהמסלול בגלל גלגל שהתפוצץ לגמרי במקרה, היא לא מופתעת.