כמו שכבר הזכרתי בפוסט הקודם, אני ואש"כ היינו ביום שישי בהופעה של רונה קינן. לא יוצא לי להיות הרבה בהופעות ולכן לא ממש ידעתי למה לצפות, מצד אחד ברור שזה לא יהיה אירוע גדול כמו ההופעה של רג'ינה, מצד שני רציתי להיות קרובה לבמה ולכן להגיע מוקדם לא היה מזיק.

הגענו, התחלנו לחפש את מועדון הביט וכמובן שלקח לנו זמן למצוא אותו (אחרי הכל, זה לא שזה קל למצוא שלט ענקי בגובה של כמה מטרים שהיה תלוי בדיוק מול העיניים שלנו כל הזמן הזה) אבל ברגע שמצאנו אותו נתקלנו בבעיה נוספת - השלט של המועדון הצביע בדיוק על השלט העוד יותר גדול שעליו התנוסס הכיתוב "המרכז לקבלה"  מכיוון שלא היתה שום כניסה נוספת, החלטנו להסתכן ולרדת במדרגות למרכז הקבלה, מה כבר יקרה?

לשמחתנו, אחרי שירדנו אין ספור מדרגות ראינו עוד שלט, אומנם קטן יותר אבל היה כתוב עליו מועדון הביט וככה הבנו שאנחנו פחות או יותר בכיוון הנכון. נכנסנו למבנה, שמענו קולות של אנשים וכמעט שאלתי איפה מקבלים את הכרטיסים להופעה כשעיני נתקלו במין מעמד כזה שעליו היה מונח ספר תורה ענקי. עשינו רוורס מהיר ונמלטנו על נפשנו לפני שהמשוגעים היו שמים לב שאנחנו שם וחוטפים אותנו או משהו. מסתבר שהמועדון היה עוד יותר למטה, במין מבנה שניראה כמו החצר האחורית של דודה שרה. טוב נו, זה לא כאילו באנו להופעה של... בעצם, אני לא חושבת שיש אומנים בישראל שלא מופיעים במבנים שנראים כמו החצר האחורית של דודה שרה.

נכנסנו, אמרו לנו שהגענו מוקדם מדי אז הלכנו לאכול במקדונלדס. כשחזרנו, הסתבר שהגענו ראשונות לפתיחת האולם ולכן הינו יכולות לבחור כל מיקום שנרצה (יאי) והתיישבנו בשולחן הנחמד בדיוק מול הבמה. ואז ישבנו שם משהו כמו שעה וחצי בציפיה דרוכה להופעה עצמה כששאר האנשים שהגיעו כמה דקות לפני מצאו את עצמם יושבים על הרצפה (ותאמינו לי, אין דבר מגניב ואריסטוקרטי יותר מלשבת במקום הטוב ביותר ולצחוק על אלה שלא. טוב נו, אולי יש).

ההופעה עצמה היתה חוויה נורא רגשית ואישית. לא היה רעש, לא היו דחיפות, לא היו יותר מדי אנשים... אווירה אינטימית שמאפשרת לך ממש לספוג את המוזיקה ולהנות ממנה, בלי כל מה שמסביב. לא יצא לי לשמוע את הדיסק החדש שלה ולכן כשעלו כמה שירים שלא הכרתי, לא הייתי מוכנה להם והרגשתי כאילו אני עומדת לבכות מול אנשים, אבל ברוב השירים התאפקתי וזה היה יותר בכוון של... הייתי צריכה למצוא פינה פינתית לשבת בה ולא מטר וחצי מהבמה.

שום שיר שלה לא מעביר את אותה התחושה כשהוא מוקלט ולא לייב, אולי זה החשמל שנוצר בהופעה או הקרבה לאומן או האני לא יודעת מה, אבל זה פשוט שונה והרבה יותר טוב במציאות. לרונה יש כשרון לקול דרמטי במקומות הנכונים ואלימות גיטרית, אם אפשר לקרוא לזה ככה ואיכשהו דווקא הקטעים הפחות מושלמים הפכו את כל זה להרבה יותר מושלם.

אם לסכם, זה היה טוב. זה היה רגשי, נשי ומשהו שאני הולכת לחוות שוב בהזדמנות, מציעה לכם גם.

כאן יש סרטון מיום העצמאות

דברים כאלה תלויים במרכז הכרמל:

מה אני אגיד, כנראה לאלוהים אין זין להתגלות לכל אחד אישית אז הוא החליט למצוא שיטה אחרת. או זה או שהוא ממש תומך בבני סלע.

כמה שעשועי פוטושופ: