- איך יודעים שהגעתם לשפל מדרגה?

- כשאפילו לדודה הזקנה בת המאה מהקומה מתחת יש יותר חיי מין (או שהיא זכתה לביקור מפתיע מג'יזס קרייסט, אני לא בטוחה איזו אופציה הגיונית יותר במקרה כזה).

החיים שלי משעממים יותר מבוראט. לא קורה אצלי כלום, אני לא נהנת במיוחד לחיות, העבודה שלי מעצבנת אותי וכרגע בגלל בעיות כספיות כאלה ואחרות אנחנו גם לא יכולות להרשות לעצמנו אוכל שהוא לא בא בצורתו הגולמית ביותר. אבל זה בסדר, כי החל מהשבוע אני אתחיל לעבוד כפול שעות וסוף סוף יהיה לי קצת כסף. חבל שבשביל זה אצטרך להיות תקועה במקום מסריח רוב שעות היום אבל היי, אני גדלתי בבית בו מנקים פעם בשנה וגם אז רק בגלל שמשרד הבריאות מאיים אז מי אני שאתלונן?

אגב, היום גיליתי שהמדרכה מול החנות החדשה היא מקום מרבצם הקבוע של קבוצת נרקומנים רוסים-שיכורים תמידית, איזה כיף לי, הא?

אני מחכה שיחזירו לי תשובה מצומת הספרים אבל כפי שאמא שלי אמרה לי היום, אם יש לי סיכוי לעבוד בצומת כלשהי זאת לא תיהיה צומת הספרים .

אבל אני רצינית, למה הכל חייב להיות כל כך מחורבן? למה דבר אחד לא יכול להסתדר? אחד, אני לא מבקשת חיי תענוגות, רק משהו אחד. משהו שיגרום לי להנות מהקיום חסר התכלית הזה ולא לרצות לערבב לעצמי ציאניד בארל גריי. זה ניראה כאילו כל דבר פשוט חייב להתחרבש.

עכשיו חזרתי מהשירותים. כמו שאמרתי לבאנדי ביום העצמאות, אני יכולה לא להשתין ממש הרבה זמן. כמה הרבה? השיא אני חושבת היה כמה ימים. הבעיה היא שאני שונאת שירותים ציבוריים וכשהייתי בפנימיה בכפר גלים נגעלתי מדי ללכת אז התאפקתי. במילא הברזתי הביתה כל כמה ימים אז העדפתי להחזיק הכל בפנים. אז עכשיו זה כמו סוג של יכולת על כזאת. למה אני נזכרתי בזה? כי כפר גלים, מוזר ככל שזה לא ישמע, זאת הסיבה שאני עדיין שפויה. לא משנה עד כמה גרוע אני ארגיש, עד כמה מחורבן יהיה המצב שלי, אני תמיד יכולה להגיד לעצמי שלפחות אני לא שם. שאני בחיים לא אצטרך לחזור. זה נותן תחושה מסויימת של פרופורציה. כי למרות שהחוויה הזו היא הרבה פעמים כמו סיוט רחוק שמנסים להדחיק, היא עדיין שם, עדיין חרוטה טוב טוב במוח כדי להזכיר כמה רע זה באמת יכול להיות.

והקטע העצוב הוא,

שאמא שלי מכחישה הכל.

היא אומרת שזה לא באמת היה רע (כאילו שהיא היתה שם), וזה לא כאילו שהיא לא הרשתה לי לעזוב (כנראה נשארתי לסבול מרצוני החופשי) ושכל החוייה רק גרמה לי להבין לאיזה אנשים אני לא צריכה להתחבר (כי קודם הסתובבתי עם ג'אנקיז שיכורים *מגלגלת עיניים*) אבל זה לא חשוב, הפואטה של כל הסיפור הדרמטי הזה לא היתה שלפוחית השתן שלי, אלא העובדה שלפחות אני יודעת שהיה גרוע יותר.

כולם מדברים על גלגל ועל כך שאחרי כל ירידה יש תמיד עליה אבל חוץ מאשר בסקס הכלל הזה לא באמת עובד. החיים הם לא יותר מרצף של חרא כשבינהם יש מדי פעם דברים טובים. כמו הופעות, והאוס. ירידה לא בהכרח מסמלת תקופה טובה יותר, זאת פשוט ירידה.

אה, ואל תיראו את הסרט החדש של חניעל, הוא משעמם, נמרח והנאצים אוכלים את אחותו מה שבכלל לא מפתיע כי הילדה פאקינג מעצבנת. אם כבר סרטים, אני זקוקה להמלצות. משהו טוב לשם שינוי.

עייפה, חרמנית ואומללה מתמיד.

דשה.