אתמול ראיתי תאונה, מכונית התנגשה באוטובוס (נפצע רק הנהג של האוטו). מוזר לי כי במקרה התעקבתי ולקחתי את האוטובוס הבא כשהייתי יכולה להיות בקלות בזה שהמכונית התנגשה בו. הקטע המוזר הוא שלא ממש הרגשתי הקלה או שמחה כזאת שמרגישים במקרים כאלה, כמו הפעם ההיא שמסעדה התפוצצה שעה לפני שהייתי אמורה להיות בה. לא הייתה לי שמחה, רק "האמ" כזה של Oh well.

חם היום כמו בגיהנום אבל הימים האלה אפורים מתמיד. כאילו מישהו לקח דלי של עצבות וכישף אותו לרחף מעלי וכל פעם לשפוך עלי כמה טיפות.

וזה לא שיש לי סיבה טובה... פשוט גם אין יותר מדי סיבות להרגיש טוב. משעמם לי, אני מחוסרת אתגרים או עניין כלשהו ואני חושבת שהקרע האחרון של האופטימיות הזדחל לפינה רחוקה או פשוט נקבר מתחת לכל השיערות שנשרו מהכלב.

הכל נורא אוטומטי. אני מרגישה לפעמים כמו מכונה שעושה רק את הדברים שצריך, ממשיכה להתקיים אבל לא ממש "חייה". והכי גרוע, אין לי אפילו קצה של מושג איך לשנות את זה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, מה לעשות. אני לא יודעת אם הכל אצלי בראש, כל העייפות והייאוש והחוסר חשק. אולי אני לוקה במה שנקרא "דיכאון של קיץ".

באוגוסט אני אהיה בת 23 ואני לא מרגישה כאילו השגתי משהו מיוחד או עשיתי משהו שיש להתגאות בו. אני למדתי, אבל אני לא בטוחה שאני מיישמת. אני הבנתי, אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה. זה מרגיש כאילו הזמן עובר אבל שום דבר מהותי לא קורה ועוד כמה שנים אני אמצא את עצמי באותו המקום בו אני עכשיו, מרירה, חרמנית וחסרת כל מושג מה עושים עכשיו. אני יודעת מה אני רוצה (חו"ל, אושר, להיות גבוהה יותר) אבל אין לי מושג מה הדרך הטובה ביותר להשיג את הדברים האלה. אני האדם הכי פחות אסרטיבי בעולם, אם אני קופאת כשאני צריכה לבקש ממישהו משהו אני לא יודעת איך אני אמורה להשיג דברים יותר מהותיים.

החמוס שלי יושב כבר שעה מול הדלת של השירותים רק בגלל שסגרתי אותה, הדאגה היחידית שלו בעולם זה איך להגיע למקומות שאסור לו, איזה גבר טיפוסי :) אני חושבת שהייתי רוצה להיות חמוס. יש להם חוש הומור, הנקבות שלהם ממש דקות גזרה והם מאוד גמישים. אני חושבת שלהיות חמוס יכול להיות הדבר המגניב ביותר בעולם.

ריצ'י, החמוס לשעבר מדגים את הדבר היחיד שהוא עשה כל היום. "הלשעבר" כי הוא נאלץ לעבור בית אחרי שחזרתי לגור עם אמא שלי בגלל שהיה שונא חתולים מושבע ובעקרון ניסה לטרוף כל דבר פרוותי שעמד בדרכו. כולל אברי רבייה גבריים  אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

בסוף הבוס החליט לסגור את החנות החדשה, הוא קלט שיש חבורת נרקומנים שיושבים בכניסה והם מבריחים לקוחות. כרגע אני מחפשת אופציות נוספות וגם לומדת לבד תוכנות שונות כדי לקדם את כל עניין עיצוב הגראפי. לפעמים זה ניראה לי חסר סיכוי לחלוטין אבל אם אני אוותר, לא אהיה שונה בהרבה מהדגים שצפים להם עם הבטן למעלה ואיכשהו אני חושבת שאני לא מוכנה עדיין להיות דג מת.

שם צמחו פעם אירוסים, גבעולים עדינים שהזדקרו מהאדמה והושיטו עלי כותרת סגולים ולבנים לעבר השמיים. שם גם נשפך דם סמיך ונספג אל תוך האפר, אל תוך השורשים של האירוסים אשר משכו את עצמם לעבר השמש. שם, בשדה הפתוח עברו פעם שיירות של נוודים, גברים עייפים עם מוות וייאוש בעיניים, רתומים לסוסים שחורים של אכזבה ועייפות. שם, איפה שהעורבים ניקרו את השאריות בנו פעם בתים וזרעו דשן, ושוב צמחו גבעולים ירוקים, ושוב נספגו בדם.

שם הייתה תקווה, וילדה קטנה ובית. זה היה ממש מזמן אבל האדמה זוכרת עדיין, את הדמעות ומגע הרגליים, רגליים יחפות ומגפי חיילים.

ל"ג בעומר מתקרב ואני לא מכירה מישהו שעושה מדורה