היא לא ממחזרת בקבוקי פלסטיק, היא לא תורמת כסף לנזקקים ולשיער הבלונדיני שלה יש תמיד, שורשים שחורים.

היא אף פעם לא זוכרת להוריד את האיפור, לפני השינה. הסקס האחרון שלה היה לפני יותר משנה.

אין לה בית פרטי, גם לא דירה משלה. היא אף פעם לא מחזירה חפצים, שלקחה בהשאלה.

אין לה תואר שני, ובעצם גם לא ראשון. במקום לצאת בימי שישי, היא פשוט הולכת לישון. 

היא לא מזדקנת בכבוד. החזה שלה, מסרב לעמוד.

היא מבטיחה לעצמה לשמור על הגזרה, אבל אולי מחר... או אחרי הארוחה הבאה.

היא לא חוצה את הכביש בצבע ירוק. היא בוכה בקומדיות, במקום לצחוק.

היא לא קוראת "בלייזר", במקום "לאישה", היא לא מבינה פמניזם וגם אין לה דיעה משלה.

אין לה טעם במוזיקה, גם לא בסרטים. היא זוכרת את הסוף של הבדיחות, אבל אף פעם לא את הפרטים.

לנעליים שלה, אין עקבים ובגלל בעיות במשקל, קשה לה לצעוד למרחקים ארוכים.

היא מגדלת לבד שלושה ילדים וחתול, מכיוון שבעלה מעדיף לזיין את השרמוטה מהבית ממול.

אין לה איך לשלם שכר דירה, וגם לא חשבונות. מבעלה הדפוק, היא כבר חצי שנה לא רואה מזונות.

היא חשבה לחזור ללימודים, ברגע שהקטן יגמל מהחיתולים אבל חלומות שלה לא בדיוק מתגשמים.

בחוץ יורד גשם,

במטבח מתבשלת ארוחה.

וברגע שכולם הולכים לישון.

נשמעת ירייה.

כן, האמ. זה מה שקורה כשמשעמם לי.