אני עוצמת עיניים ומדמיינת שהכל שונה.

הבגדים שאני לובשת, הכסא המרוט בו אני יושבת, החדר, הבית, המדינה. זה לא קשה במיוחד, ליצור את מה שאנחנו רוצים מהאוויר. רק שבדיוק כמו האוויר, הדברים האלה שקופים ולא מוחשיים. אפשר לנשום אותם, אבל לא לגעת. לימדו אותי להיות מציאותית, לימדו אותי להתסכל לחיים בעיניים ולתת להם בעיטה בביצים כי רק ככה אפשר לשרוד.

אבל האם באמת אפשר לשרוד ככה? כי אם להיות מציאותיים, זה כל מה שיש. החיים האלה, האומללות הזאת, המדינה. תמיד אפשר לשאוף ולשפר דברים אבל זה לוקח זמן וכשמרגישים רק תיסכול ומועקה נורא קשה להתרכז בלהגיע לאנשהו.

דמיון הוא קצת כמו בגדי חג. אני משתמשת בו רק מדי פעם, בשאר הזמן שומרת אותו מקופל בתוך קופסא כי מסביב יש יותר מדי חרא ואני לא רוצה שהוא יתלכלך.

"מכאן אפשר רק לטפס." מישהו אמר לי לפני כמה זמן. אבל איכשהו אני תמיד מגלה שמתחת לכל תחתית יש עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. ולפעמים אני מצליחה לעלות קצת אבל הקירות חלקלקים והכח נגמר באמצע הטיפוס.

בא לי ללכת לים שוב, אולי מחר בבוקר.

כבד לי פתאום, אני לא יודעת למה. אפילו את הסיפור שיש לי בשבילו אלף רעיונות אני לא מצליחה לכתוב... זה כאילו מישהו מילא את המוח שלי בדובוני גומי.

"Fat Slut" you said
What luck I said
To be stuck in this happy family
Don't you dare I said
Judge me You go and
Stick It In Somewhere
I'm Sick-a hearin' it
Go Stick It In Somewhere
I'm Sick a hearing it