24/5:
אני תוהה,
איפה כל המלאכים שלכם.
איפה כל המלאכים שלכם כשהשדים מגיעים. כשהם מטפסים למיטה ומכרסמים חתיכות חתיכות.
אולי לא צרחתי חזק מספיק, אבל זה רק בגלל שהגרון שלי התייבשה.
איפה כל המלאכים האלה שאתם מדברים עליהם, כשהם רוצחים בלי לחשוב פעמיים, כשהם הופכים לאבן. איפה הם, איפה הצדק?
לחפש את הצדק בבשר קרוע, בנשמה קרועה, בשמלה קרועה.
מצחיק אותי, כמה דברים אפשר להצדיק. מחליא אותי.
אני תוהה,
כי יש ימים,
בהם הגשם הוא שחור והחלומות הם שחורים והחיים שחורים כמו בגדי לוויה ארורים וקרועים. אני תוהה, איפה הם כשאנחנו אוספים את השיירים האחרונים של האמונה ומתפללים,
פושטים את הבגדים והתמימות והכבוד כדי לזכות ברגע אחד של חסד. רק אחד.
איפה הם? אני תוהה.
לא כאן, זה בטוח.
כי אם זה היה אמיתי,
הייתי כבר מעדיפה לתת את נשמתי לשטן ולא לחכות לנצח שמישהו ישמע סוף סוף.
***
25/05
אמרתי לה שלום כמעט כל בוקר.
כמעט כל בוקר החלפנו חצי חיוך מבין כשהכלבים שלנו נהמו אחד על השני משני הצדדים של הכביש; שלי מהצד של הפארק ושלה מהצד של הצומת.
כמעט כל בוקר חלקנו בלי ממש להיות מודעים לכך את אותו הרחוב, את אותם השבילים. לפעמים אפילו בצהריים ובערב.
אבל לא היום,
כי היא לא בחיים יותר ואני,
אני אפילו לא מצליחה להזכר מה היה השם שלה. רק את השם של הכלב אני זוכרת.
And no angel came
***
אמא שלי במצב ממש רע. תמיד הצלחתי להדחיק את המחלה אבל מגיעים רגעים שזה בלתי אפשרי.
אני לא מרגישה נוח לכתוב על זה כאן, אבל אין טעם להחזיק בלוג, אפילו אחד שנפתח לשם שעשוע אם אני מסתירה את הדבר הגדול ביותר שיושב לי על הלב.
הזמן הוא נזיל ושברירי, אנחנו מנסים לכלוא אותו אבל זה בלתי אפשרי, רק להסתכל ולראות אותו חומק לנו מבין האצבעות. אני לא יודעת אם נשאר יום או שבוע או חודש. אני מנסה לקוות, אבל אני מציאותית.
אני לא יודעת איך אנשים מחזיקים מעמד, אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל, כרגע פשוט אין לי כח ואני רוצה ללכת לישון. להתנתק מהכל ולקוות שכל זה סיוט.
אבל אני יודעת שזה לא ואני לא זוכרת מתי הצלחתי ממש לישון.
אתמול נסעתי לראות שודדי הקאריבים עם חברה, להתנתק מהמציאות והיה ממש כיף, אפילו הצלחתי לא לחשוב על כל זה. אני שמחה שיש לי חברים, אני שמחה שהם שם, שאני פחות לבד בתקופות כאלה.
זהו, רק מעדכנת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The girl from Oz
