תודה לכל מי שתמך ושלח מילים חמות הקודם, לצערי המצב עדיין ללא שינוי אבל החיים חייבים להמשך כי אחרת פשוט שוקעים יותר ויותר.

אני אני ממשיכה כרגיל, עם הלקוחות המעצבנים, הרוטינה המשעממת של החיים והעקרון של לשרוף את הזמן על שטויות. בדרך כלל זה מנחם לשמוע שמישהו חוטף את זה יותר גרוע ממך אבל במקרים כאלה זה מדכא. מדכא לשמוע עד כמה הם גיבורים ואמיצים ומתמודדים עם כל הצרות שלהם כמו גדולים. זה גורם לי להרגיש מפונקת וחלשה, כי בסופו של דבר יש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר גרועים משלי והם מתמודדים יופי, אז איזו זכות יש לי בכלל?

גיליתי שאני אוהבת יותר ויותר אנשים שחושבים "מחוץ לקופסא". אני מתעבת חשיבה קונבנציונלית, אנשים שלא שואלים שאלות ולא מסתכלים מעבר, חושבים על דרכים נוספות לראות את העולם ובכלליות, מאתגרים את עצמם. קשה לי כשלא מבינים אותי, כשהולכים במסלול ישר ומקובע שלא מאפשר להם לראות את הצבעים היפים של השבילים האחרים, הפחות מוכרים. אני מניחה שקל לי יותר להסתדר עם אנשים שלא חושבים רגיל כי אז יש יותר סיכוי שהם מבינים אותי, כי אז אני יכולה באמת לבטא את עצמי מבלי לזכות לגבות מורמות. אבל זה נדיר.

מנגד, גיליתי שאני ממש שונאת אנשים שיודעים הכל. מהסוג שבא אליך בגישה שהוא חכם יותר, בוגר יותר ובכלליות, הרבה יותר. הסוג שמנסה להראות לך "את האור". אם הייתי רוצה לראות אור, הייתי מדליקה את החשמל, תודה רבה. ולא, אני לא צריכה שק תובנות בשקל תשעים שיגרום לחיים שלי להיות הרבה יותר טובים. זה מעצבן, וזה לא בא ממקום של לעזור, זה בא ממקום של עליונות ויוהרה. אנשים שגורמים לאנשים אחרים ללכת באותה דרך בה הם הלכו רק כדי שיוכלו להרגיש יותר טוב עם עצמם, זה מחליא. אפשר לראות את זה בדמותן של אמהות שמשווקות סטיקרים בסגנון של "תינוקות הם הכי אחי" ואפשר לראות אותם גם זוגות שמשכנעים אותך שחיי רווקות זה כ"כ פאסה (כדי שלא ירגישו חס וחלילה שהם מפסידים משהו).

זהו, אין לי כרגע יותר מדי מה לומר.

צ'ירז