הזכויות על השיר "נועה של הים" הן לא שלי, לא כתבתי אותו והוא לא שייך לי.

bלפעמים צוחקת ככה סתם
היא פשוט כזאת נועה של הים
גם כשהיא ביחד היא תמיד לבד
נועה של עצמה ושל אף אחד

בואי הנה נועה נשב על החול
הצדפים ורודים והים גדול
מסביב שמיים ועולם
ובאמצע נועה של הים

נעלמה יומיים מי ראה
איפה היא צודקת? ומתי טועה?
היא בקצה המזח אין מה לעשות
כשעד כלות האופק לא רואים ספינות

השיער שלה מתנופף ברוח
יש לה בשקית ספר ותפוח
יש לה נטייה בלי סיבה לסבול
נועה של שמיים נועה בכחול

והגלים יורדים עולים ועננים כתומים סגולים
והשקיעה כל כך כחולה - אפשר לטבוע
ולא לשמוע שיר על נועה

לפעמים צוחקת ככה סתם
היא פשוט כזאת נועה של הים

השחפים חגו מעלי במעגלים גדולים, צוללים מדי פעם אל עבר הגלים ועולים חזרה למעלה כשדג חלקלק מתפתל בין טופריהם. למען האמת, אני דיי מופתעת שמשהו חיי מצליח לשרוד במים המזוהמים האלה. לאחורה, ניראה כי האנשים בסביבה התחילו להאמין שהחוף הזה הוא מעין מזבלה עירונית.

"אני לא מבינה מה את מוצאת שם." אמא תמיד חוזרת על אותו הנאום כשאני מכריזה שאני הולכת לים. היא טוענת שאפשר לתפוס אוטובוס ולתוך מספר דקות להגיע לחוף רחצה מסודר ונקי במקום להסתובב בין ערמות הנעליים, הבקבוקים ושקיות הפלסטיק בחוף הגוסס שמול ביתנו. לפעמים אני מנסה לענות לה, להסביר שזה לא מה שמצאתי אלא מה שאני מחפשת אבל אני בספק אם היא תבין והיא במילא חוזרת לעיסוקיה עוד לפני שאני מספיקה לפתוח את הפה.

אני נותנת לרגלי לשוקע לתוך החול הטובעני של קו המים ועוצמת את עיני. כשאני מטיילת כך, בימי שישי בבוקר, אני כמעט יכולה לדמיין שאני במקום אחר; חוף פראי ויפיפה הרחק מכל ציוויליזציה אנושית, הרחק מרעש המכוניות, העשן והזוהמה הדביקה שהצליחה לחלל אפילו את פיסת הטבע האחרונה בעיר.

לא הרבה אנשים נוהגים לבוא לכאן, ואלה שכן הם בעיקר מתבודדים תימהוניים כמוני שבדומה לבקבוקי הפלסטיק והצמיגים המיותמים השתלבו עם הנוף עד שהיה קשה להבחין בקיומם.

בחורה אחת הייתה שונה. מאז שהבחנתי בה לראשונה, עברו מספר שנים ואין ספור החוויות אבל הזיכרון של אותה פגישה ראשונה היה צרוב וחד כמו צילום, טבוע עמוק בתוכי. אני זוכרת שמש, וחול לוהט שהכאיב לכפות רגליי היחפות. אני זוכרת את פרדי, הכלב המדובלל שלי שהחליט לאכול דג מת ששכב בשמש השד יודע כמה שעות ואני זוכרת את עצמי רודפת אחריו לאורך החוף עד שלבסוף הוא בלע את השלל וטופף אלי עם מבט מרוצה ולשון משורבבת.

היא צחקה, מבזיקה לעברי מבט קצר ואז חוזרת להתמקד בספר שעל ברכיה. זאת הייתה ההיכרות הראשונית שלנו. אני אדומה ומתנשפת מהריצה הארוכה והכלב האידיוט שלי מתרוצץ עם ריח של דג רקוב מהפה. אבל זה היה אז, לפני מה שניראה כמו נצח שלם.

במשך החודשים הבאים הבחנתי כי זה המקום הקבוע שלה. על אותו הסלע, עם ספר עב כרס על ברכיה ותיק במנומר דהוי זרוק על החול הלוהט. אני זוכרת שחשבתי, באותם הימים בהם רק התבוננתי מהצד שאם רק הייתי ניחנת בכישרון, הייתי מנציחה את התמונה הזאת על קנבס לבן ותולה מעל מיטתי.

אני חושבת שהכול התחיל ברעות. רעות עם מגפי ה"הניו רוק" שלה והתסרוקות המוזרות שתמיד עשו לי חשק להיות נועזת כמוה. לפני שפגשתי אותה, הייתי בטוחה שלפנטז על ג'וליה אורמונד במקום על בראד פיט זה קצת חריג, ככה לפחות גאיה אמרה לי כשהייתי בת שלוש עשרה והייתי תמימה מספיק לחלוק את סודותיי. אני זוכרת את ההרגשה המדהימה כששפתיה החליקו על שלי ערב אחד לקראת סוף י"ב ואת ההבנה שלי, הברורה והחדה שאולי, באופן בלתי צפוי, הבנתי מי אני באמת.

אבל רעות עברה לגור בקנדה, והאימיילים שלה הפכו להיות קצרים וקרים.

"את אובססיבית." קבעה אחותי  גאיה כשסיפרתי לה באחד הלילות על הדמות המסתורית מחוף הים. אני לא יודעת מה גרם לי לפתוח את הפה, אבל ברגע שהתחלתי, לא הצלחתי לשלוט בעצמי.

"פשוט סקרנית, זה הכול." אני מעולם לא חשבתי שאני אשתף מישהו בהזיות המטורפות שלי. "זה כמו בשיר הזה על אנבל לי. אולי... אולי היא רוח רפאים של גבירה מלפני מאות שנים שמחכה לספינה שלעולם לא תשוב!" מצאתי את עצמי מהגגת בקול.

"יכול להיות. ויכול להיות שהמוח שלך נצלה קצת בשמש ואת הזית אותה." היא חייכה אלי וטפחה על כתפי. "פעם הבאה פשוט תיגשי ותשאלי אותה. רק אל תזכירי את כל הקטע של רוחות הרפאים, היא תחשוב שאת חולת נפש."

"ואם אני אגש אליה סתם ככה ואשאל שאלות היא לא תחשוב את זה?" ניסיתי לדמיין את עצמי ניגשת אליה ומתחילה לחקור.

"אם לא תנסי, לא תדעי." היא ניחמה אותי. תהיתי אם אני מסוגלת לעשות את זה, לשבור את הסטטוס קוו העדין שבין מציאות לדמיון ולגשת אליה. בלילה, חלמתי על יצורי ים המבהיקים לאור הירח ועל ידיים שנמשכו אלי מהמצולות וקראו לי בקולות מפתים.

באותו סוף השבוע החלטתי להתגבר על הפחדים שלי ולעשות את הצעד. גאיה צחקה עלי בזמן שניסיתי לשלוף תלבושת מתאימה מהארון ומדדתי את כל הגופיות שרק הצלחתי למצוא. לצערי, שום דבר לא ניראה לי מתאים. בחוסר חשק משכתי על עצמי גופיה בצבע תכלת שמצאתי פעם בשוק הפשפשים וזוג מכנסי ג'ינס קצרים, רושמת לעצמי לא לשכוח ללכת ולחדש את המלתחה.

ברגע שראיתי אותה, הרגשתי את הלב שלי מתכווץ בפחד וכמעט הסתובבתי על עקבותיי וברחתי משם. אני לא חושבת שראיתי אי פעם מישהי יפה יותר, אפילו לא בתמונות. שיערה השחור הבריק באור השמש ונפל על כתפיה השזופות, גורם לה להיראות כמעין בתולת ים אורבאנית. כשהסתכלתי עליה, הרגשתי את עצמי מטופשת וקטנה, ילדה שכלואה בתוך גוף נערי ומסורבל, גוף שאין בו ולו דבר אחד נשי. פרט אולי לכפות הידיים, החלק היחד בגופי שהרגשתי שלמה איתו.

"הכלב לא איתך הפעם?" שמעתי קול שהעיר אותי מהרהורי וגרם לי לקחת מספר צעדים לאחור. היא דיברה אלי! הרגשתי סחרחורת קלה ומרוב בלבול לא ידעתי מה לומר.

"ל-לא הפעם..." פלטתי בטיפשות והעברתי את משקלי מרגל אחת לשנייה. היא הסתכלה עלי והרגשתי כאילו זה הזמן להגיד משהו שיוציא אותי פחות מוזרה אבל כרגיל, הראש שלי התמלא בערפל סמיך.

לפעמים אני מנסה להיזכר מה היא אמרה לאחר מכן. מנסה לתפור מילים לפנים המחייכות מבעד לזוג משקפי השמש אבל זה קצת כמו להיזכר בחלום. כל מה שאני מצליחה לזכור זה שחזרתי הביתה ונפלתי על המיטה, מאושרת מכדי לעמוד על רגלי.

אני יושבת על החול הרטוב ומניחה לגלים לטפס בעדינות על רגלי, מגעם קטיפתי ורך, כמעט אוהב. לא רחוק ממני, סרטן אדמדם מתקדם במהירות לאורך החוף וחומק אל בין הסלעים לפני שהשחפים החמדניים יספיקו להגיע אליו. אני נזכרת בפעם הראשונה בה היא הורידה את המשקפיים שלה, חושפת עיניים שהיו בצבע הים, ערבוב כמעט לא טבעי של ירוק וכחול.

"נועה." היא הושיטה את ידה הארוכה ולחצה את שלי, שהייתה קפואה בהיסוס באמצע הדרך. "יש לך ידיים ממש יפות, את יודעת?" היא ציינה והחזיקה את ידי בשלה כמה שניות שנראו לי כמו נצח.

בלעתי את רוקי וניסיתי לא לבהות יותר מדי. העיניים שלה היו הדבר המדהים ביותר שיצא לי לראות אי פעם והיד שלה, שהייתה חמה ורכה עדיין השאירה תחושה של רפרוף על שלי. "אמא תמיד רצתה שאני אנגן על פסנתר אבל אני... טוב, אני לא אדם סבלני במיוחד."

"גם אני לא. פעם חבר ניסה ללמד אותי לנגן בגיטרה אבל זה לא בשבילי, יותר מדי כאב ראש."

"יש לך חבר?" כמעט בעטתי בעצמי. לא ידעתי איך לעזאזל הצלחתי לפלוט שאלה כזאת. ברגעים כאלה ייחלתי להיות קצת יותר כמו גאיה, שתמיד ידעה לומר את הדבר הנכון ואם זה לא עבד, להבזיק לעבר האנשים את גומות החן שלה.

נועה צחקה. "מתגייסת עוד מעט?"

"אוקטובר." אמרתי ביובש וחפרתי בחול עם הסנדל. כנראה לא הייתי יכולה להסתיר את גילי גם אם חיי היו תלויים בכך.

"כיף לך," היא אמרה בחולמנות, "הלוואי עלי."

"למה?

"החיים שלך הרבה יותר פשוטים כשאת יודעת איפה את נמצאת." היא הסיתה קווצת שיער שחור שנדבק לפניה. "או צריכה להימצא בכל מקרה."

אני הבנתי את מה שנועה אמרה באותו יום רק מספר שנים לאחר מכן, כשפשטתי מעלי את המדים המיוזעים שנדבקו לגופי ולבשתי שוב את הג'ינס (שעכשיו היה קטן מדי) וגופיית הסבא האהובה עלי. הימים נראו ארוכים יותר וכמעט בלתי נגמרים, נמתחים עוד ועוד לעבר קו האופק. אני לא הייתי בטוחה אם העולם השתנה בזמן שהייתי סגורה בבסיס באמצע שום מקום בנגב, או שאני הייתי זאת שהשתנתה.

בלי לדעת מה אני עושה, התחלתי להכניס חפצים לתוך קופסאות קרטון גדולות שאמא תמיד שמרה במחסן; תמונות, בובות מעלות אבק שישבו על המיטה במין צפייה קפואה ומגזינים ישנים שעדיין היו פזורים בכל חלקי החדר. הרגשתי שאני חייבת התחלה חדשה.

"אני עדיין אבוא בסופי שבוע," אני זוכרת את עצמי אומרת, מנסה לגנוב עוד מספר דקות. "וכשיצא"

"אוקיי." היא צחקה וקטעה אותי עם נשיקה בטעם של פרידה. הירח היה מלא והאיר את החוף באור כסוף בזמן שהים זעם והתיז עלינו טיפות מלוחות. מחר בבוקר עמדתי להפוך להיות הרכוש של המדינה ולנסוע רחוק מהבית, רחוק מהחמימות של הבית ומכל מה שאהבתי.

נועה מעולם לא הבטיחה לאהוב אותי לנצח. אני ישבתי על המיטה, בחושך, ותהיתי אם הייתי צריכה להגיד משהו, לשאול. לפעמים פחדתי שהיא תעלם, תתפוגג בין הגלים והקצף כמו בתולת ים אבל נועה שנאה שאלות ואני הייתי זאת שעוזבת.

"את לא יודעת עליה כלום... איך אפשר ככה?" גאיה טיפסה למיטתי לילה אחד, כמה חודשים אחרי שסיפרתי לה.

"אני יודעת שאני אוהבת אותה." משכתי בכתפי, "אני יודעת שהיא אוהבת את הים יותר מכל דבר אחר בעולם ואני יודעת שיש לה קמט זעיר בקצה העין שמופיע כשהיא ממש עצובה. זה מספיק, לא?"

"לא." היא פסקה נחרצות. "אתן אף פעם לא נפגשות בשום מקום אחר זה כמעט... כמעט כאילו היא מחזיקה אותך לשם שעשוע, את אפילו לא יודעת אם יש לה חבר או  משפחה..."

"אני לא יודעת, הייתי רוצה." אמרתי בכנות וחיבקתי את הכרית, "הייתי רוצה שנהיה כמו את וירון אבל..."

גאיה גלגלה את עיניה, "גם לירון יש את המוזרויות שלו. הוא לא התקשר כבר יומיים ולא עונה לי-"

זרקתי עליה את הכרית. "הזוועה!"

נועה הייתה כמו הים עצמו, אף פעם לא ידעתי למה לצפות. בוקר אחד, יומיים אחרי שדיברנו לראשונה היא חיבקה אותי והדביקה לי נשיקה רטובה, גורמת לי להסמיק ולנשוך את שפתי. יום אחרי זה, נועה ישבה עם מבט אטום והביטה לעבר הגלים, מסרבת להכיר בקיומי. חלקנו רגעים אסורים באמצע הלילה, כשהיא שלחה לי אסמס לא צפוי וימים ארוכים בהם שכבנו בשמש, מדברות על כלום ושולחות ידיים בלי שיהיה לנו אכפת מי מסתכל. באותם ימים של בטלה עצלה וארטיקים בטעם אבטיח, נתתי לעצמי להאמין שזה ימשך לנצח.

"אני נוסעת."

הרגשתי את להב הסכין ננעץ בליבי וכל מה שהצלחתי להגיד היה "למה?" רפה. ישבתי שם, עם הקיטבג הענקי, מקופלת מעייפות וזעם וכאב, לא מסוגלת להגיד  כלום מעבר ל"למה".

"אסף מצא עבודה באוסטרליה. אנחנו נוסעים מחרתיים."

כל מה שראיתי היה גרגרי חול שנדבקו לנעלי, מטושטשים מבעד לדמעות שהחלו למלא את עיני. מי לעזאזל זה אסף? איך לעזאזל את יכולה לעזוב אותי ולמה לכל הרוחות את אומרת לי יומיים לפני הנסיעה? רציתי לירות אלפי שאלות אבל הגוש בגרוני הלך וגדל והעדפתי למות ולא לפרוץ בבכי. "בסדר," פלטתי קצרות והידקתי את שפתי, "בהצלחה."

"אדוה-"

ברחתי משם. ברחתי משם כמו ילדה קטנה שהייתי בלי להסתכל לאחור. בבית, הרשתי לעצמי לבכות בזמן שגאיה ליטפה את שיערי והבטיחה שהכול יהיה בסדר. למחרת השלכתי בזעם את אוסף הצדפות שנועה אספה למעני ומחקתי את המספר שלה. פרדי הניח את ראשו על ברכי ויבב קלות, עיניו הכלביות מלאות חום ורחמים.

 אני עדיין יכולה לטעום את הים על שפתיה, תערובת של מלח וארטיקים קפואים. הסלע עדיין שם, והים, שמתנפץ עליו ומתיז קצף לכל עבר בדיוק כמו שהיה אז, פראי ובלתי מתפשר. פרדי פוסע לצידי, לשונו הארוכה משתרבבת מפיו ועיניו תרות אחרי סרטנים ודגים מתים שנפלטו אל החוף. הארגזים עם חפצי כבר במכונית, מוכנים לעבור לדירתי החדשה בתל אביב. אני עדיין יכולה לשמוע את הצחוק המתגלגל, המתפקע ואת המילים שנאמרו בחסות החשיכה. השחפים חגים במעגלים מעל ואני עוצמת את עיני. אולי כשאני אפקח אותן, היא שוב תשב על אותו הסלע, שיערה השחור מתנופף ברוח והתיק המנומר זרוק ליד קו הים.

הדירה החדשה שלי קטנה ומתפוררת אבל זה המחיר של לחיות בתל אביב ואני שמחה שיש לי מקום לקרוא לו בית. גאיה, שהגיעה  על מנת לעזור לי לעבור מפרקת את הארגזים בזמן שאני מביטה מהחלון על הנוף העירוני ואין ספור הבניינים שמפרידים ביני לבין הים. "אנחנו כבר לא בקנזס..." אני ממלמלת ותוהה איך לעזאזל אני אסתדר במקום כזה.

"אחזור עוד מעט." אני אומרת לה ויוצאת אל תוך הג'ונגל, חמושה בנעלי ספורט נוחות ופלאפון דור שלישי.

תל אביב הייתה זרה לי. אומנם ביקרתי בעיר הגדולה לא פעם, אך לחזור כתושבת קבועה היה דבר שונה לגמרי. הבניינים, החנויות ואפילו החתולים היו שונים לגמרי; גדולים יותר, עוצמתיים יותר. הפרצופים של האנשים היו זרים לי, הם מיהרו לחלוף על פני במבול של צבעים, ניטים ותסרוקות מגוחכות. עצרתי בבית קפה קטן לצד הכביש, מותשת ועייפה. גאיה הייתה אומרת שייקח לא מעט זמן להתרגל ואני מניחה שהיא תהיה צודקת, אחרי הכול, אפילו לצבא הצלחתי להתרגל בסופו של דבר.

"אדוה?"

הרמתי את עיני בהפתעה וליבי החסיר פעימה. "היי..." מלמלתי ומצמצתי בעיני, לא בטוחה שאני אכן רואה נכון. נועה הייתה שם, שיערה השחור קלוע לתוך צמה ארוכה ועיניה נראות עייפות מבעד לשכבת האיפור. "חשבתי שאת באוסטרליה."

"חזרתי." היא הניחה את התפריט על השולחן וחייכה אלי בעייפות. "קנגורואים לא בשבילי. מה את עושה כאן?"

"עברתי לכאן," נשכתי את שפתי, "בדיוק יצאתי לנשום קצת אוויר, אם אפשר לקרוא לזוהמה הזאת אוויר." ניסיתי לחייך. הפנים של נועה היו אפורות וחסרות חיים ואני תהיתי האם זאת השנה האחרונה שמצצה ממנה את החיים או שהדמיון שלי משטה בי. בצורה מוזרה מעוותת כלשהי, בקושי זיהיתי באישה שעמדה מולי את אנבל לי עם השיער המתנופף והחיוך שהיה גורם לי להחסיר פעימה. קמתי על רגלי, התנצלתי ומיהרתי לחזור לכוך שעמד להיות ביתי. יש זיכרונות, אני הבנתי, שעדיף לשמור עליהם נעולים בתוך תיבת תכשיטים.