שלוש וחצי שעות אחרי שהיא הלכה, הרמתי אליה טלפון במטרה לשאול איפה אחד המסמכים שלי.
אני לא יכולה להאמין שהיא לא כאן יותר. שהיא לא תעשה לי צמה בבוקר, שלא תשאל אותי איך היה בעבודה או תספר על "המטומטמים שמנהלים את המדינה הזאת".
אני יודעת שיהיה הרבה יותר כואב כשזה ישקע, שהגל הגדול עוד עתיד לבוא, שכשכולם ילכו ואשאר עם עצמי יהיה הרבה יותר גרוע אבל בנתיים אני בסדר. הוקל לי לראות שהיא הפסיקה לסבול והכאבים שלה פסקו.
"היא לא נושמת."
זה היה נורא מוזר, כי בדיוק לפני דקה וקצת נתתי לה מים והיא שאלה אותי למה היא לא רואה את העץ בחלון... רק לפני דקה אחת ופתאום סבתא שלי יוצאת להגיד לה בוקר טוב והיא כבר לא שם.
כל החיים שלי היא היתה שם, ועכשיו היא לא.
קצת יותר מדי מידע להכיל, זה פשוט לא ייתכן. הנה המספר שלה עדיין בפלאפון שלי וכל מה שאני צריכה זה להתקשר... לא יתכן שהיא כבר לא כאן...
היום ואתמול בבוקר התחלנו לסדר את כל הדברים... להוציא את החפצים שלה. ויש לי רגשות אשם שאני זורקת את הדברים שהיא אוהבת (אהבה?) כמו הנעליים האהובות עליה עם החורים והבגדים ו... לא יודעת, זה פשוט לא בסדר איכשהו, אלה החפצים שלה.
זה נורא מוזר, להתייחס אליה בזמן עבר.
אין לי חשק בכלל לדבר על הלוויה. או על הרבה דברים שיש לי עדיין לומר בנושא הזה. פעם אחרת.
את כל הכוח שלי, כל הרצון שלי להמשיך הלאה ולראות את המציאות באור חיובי אני חייבת לאנשים שהיו ועדיין שם, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא אתם. אני אוהבת אתכם מאוד מאוד.
אומרים שבזמנים קשים מגלים למי באמת אכפת ממך ולמרות שלא ציפיתי, הופתעתי לטובה ועדיין קצת מתקשה להאמין. תודה לכם.
רק קפצתי לעדכן שאני בסדר לכל מי שקורא כאן ולא יצרתי איתו קשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The girl from Oz
