חלמתי היום שאני מגיעה לבית של מישהי (שאני כבר לא בקשר איתה) ומנסה לפרוץ פנימה.

לא דופקת בדלת, מנסה לפרוץ פנימה. בכוח.

אחרי שהיא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר איתי רדפתי אחריה בכל הבית בנסיון עיקש להגיד לה משהו חשוב. לא הצלחתי. אני הרגשתי כעס נוראי קורע בי חתיכות ופורץ החוצה, נלחמתי בו אבל באיזשהו שלב כבר לא הצלחתי והרגשתי אותו משתלט עלי ואז נבהלתי שאולי אני אעשה לה משהו... הכעס כלומר.

הדבר המוזר ביותר בכל החלום הוא שבאיזשהו שלב הסתכלתי על עצמי במראה והייתי בשחור לבן. כמו תצלום ישן, אפילו לא סתם חסרת צבע אלה חסרת צבע בצורה של תמונות באלבום.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התעוררתי מתוך חלום בהרגשה נוראית כזאת, הלכתי להקיא. ואז לכתוב. נשמע קצת מטורף אבל פתאום הבנתי שאני חייבת לכתוב לה כל מיני דברים, אולי דברים שרציתי להגיד בחלום. אני לא חושבת שאי פעם אראה אותם למישהו אבל זה היה כמו... טיול ביזארי בתת מודע, במקומות בהם לא הייתי נוגעת בשום דרך אחרת.

מצב הרוח שלי בזמן האחרון הוא קצת כמו רכבת שדים. תזוזתיות וחוסר מנוחה לצד אפאתיות גמורה ורצון לקבור את עצמי מתחת לערמה של נוצות ברווז ועטיפות שוקולד.

היום לפני העבודה שיחררתי את החמוסים לעשות חיים בדירה. בדרך כלל אני משגיחה עליהם בחצי עין בזמן שהם מסתובבים כי הם עדיין קטנים ונוטים להעלם דיי מהר אבל מה לעשות, הטבע קרא והייתי חייבת לשירותים.

ל 3 דקות.

כשחזרתי גיליתי לזוועתי גליל נייר טואלט מפורר לחתיכות מיקרוסקופיות, נעל בית שנרצחה באכזריות וכל קרביה שפוכים על הרצפה, כלב מבוהל עד אימה אחד, חמוס שוחה בתוך קערת המים של הכלב וחמוס שני מציץ בממזריות מפח האשפה תוך שהוא לועס משהו רקוב מלפני כמה ימים.

אין כמו מראה מהסוג הזה להרים לי את מצב הרוח. כמה כאלה משוחררים בשטחים ולא היתה לנו יותר בעיית ערבים.

מה אני עשיתי?

מייק אחרי שנתפס על חם

פתאום היום לקראת הצהריים הכתה בי התחושה הזאת של... חופש! נברתי באתרים שונים על אפריקה ופתאום הבנתי את זה, אני יכולה לעשות כל דבר שיעלה על רוחי ואין שום דבר שיעצור אותי.

אני יכולה לחסוך קצת ולנסוע לאפריקה.

אני יכולה לנסוע לסוף שבוע בלונדון ולקחת חופשה מהכל. לטייל לבד בהיידפארק ולהטריד מינית בריטים וסנאים.

אני יכולה להכנס לסטימצקי ולקנות ספר שרציתי.

אני יכולה ללכת לסרט בערב אם יבוא לי פתאום לראות משהו.

אני יכולה לדרוך בשלוליות ולהרטב מהגשם ולחטוף דלקת ריאות ולשיר את We had the time of our lives לראלף ואין אדם בעולם שיכול לעצור אותי (אלה אם כן אני אפגוש שוטר שיחשוב שאני שיכורה ואז הוא באמת יעצור אותי)

אני לא יודעת למה עכשיו, אבל אני מרגישה את החשמל זורם לי בדם ואני מרגישה הרבה יותר טוב כי... דאמ, אני לא חולה בשום דבר סופני (אני מקווה), אין לי יותר מדי מחוייבויות ויש לי הזדמנות לעשות בערך כל מה שאני רוצה בחיים האלה.

~עוד רגע אני אבין שבשביל חלק גדול מהדברים האלה צריך ללמוד דברים משעממים ונוראים שיגרמו לי לסיוטים בלילה אבל תנו לי לחיות באשליות כמה דקות~

היום בדרך לעבודה:

נהג אוטובוס: היי, זאת את שרדפת אחרי האוטובוס פעם שעברה?

~לא משנה באיזה שעה אצא מהבית, אמצא את עצמי מפספסת את האוטובוס בדיוק בארבע וחצי שניות מה שבדרך כלל גורם לי לרדוף אחריו ברחוב בניפנופי ידיים פראיים~

אני: יאפ

הנהג, מבזיק חיוך רקוב שיניים: לא צריך למהר, לך אני אחכה.

*מגלגלת עיניים* ג'י, תודה.

אני: ~שתיקה~ חושבת אם הוא הולך לקחת כבר את הכסף לחופשי חודשי או ימשיך לייגע אותי עם השטויות שלו.

הנהג: הנה, אני לא אחורר לך כאן, בסדר? (הוא התכוון לחלק הזה בחופשי חודשי איפה שמחוררים "אישה" "גבר" "נער" או "נערה".

וואו איזו מחווה, עכשיו אוכל לחלוק את החופשי חודשי עם כל עשרת אחי ואחיותי התפרנים ואזכה אותו במציצה כתודה על המעשה הטוב שהוא עשה בשבילי.

או שלא.

חטפתי את הכרטיס והלכתי להתחבא בחלק האחורי של האוטובוס.

אני לא יודעת מה עושה לי יותר בחילה, שמתחילים איתי רק אנשים מעל גיל 40 או שמתחילים איתי רק אנשים מכוערים ופתאטיים מעל גיל 40

המילים נחנקות בתוכי, מתקפלות חסרות חיים וכנועות למרגלות התיסכול.

המילים שנולדו יחד איתי, ברורות וחדות נערמות תחת החוקים שלהם, תחת הפקפוק התמידי והשיעמום.

ללכת ברחוב ולהיות מוקפת בזוהמה

אנושית

ואלפי קולות ללא משמעות

ללא טיפת מחשבה

חוסר דיעה

חוסר חיים

מאות אנשים סביבי

וכולם דומים

וכולם מתים

להושיט יד ולא לגעת בכלום

להגיד מילה ולפגוש מבט אטום

הטיפשות הורגת, חבל שלא אותם.

ועל המצבה כתוב:

נקברה בעודה בחיים.

11:53 - אמא שלי חזרה שיכורה מאיזה פאב הרגע, והיזיז שלה יושב כאן ומעשן כמו... עייפה מדי לדימויים, הוא פשוט יושב ומסריח את כל הדירה.

אני שונאת אנשים שיכורים שמתנהגים כמו חולי נפש (אני לא נחשבת).

ועכשיו היא אסרה עלי להכנס לחדר שינה שלנו כי היא מנצלת את העובדה שגם הוא שיכור :) ג'וי.

הייתי חייבת להוציא מהמערכת. לפעמים יש ימים שבא לי להוציא רובה ענקי ולירות בכולם ואז בעצמי.

פינת היצירה היומית:

היא רצה בשדות

כמעט נוגעת ברקיע

כשיורד עליה הלילה

בגשם של דמעות

ומי יודע מה יהיה

כשהבוקר הבא יגיע

זריחה של הקלה

או עוד סופת כאב.

***

אני הייתי את, ואת היית אני. בשעות החשוכות של הלילה, הזיוף ניראה אמיתי. מבריק מדמעות. מחלומות. ממה שנישאר ומה שלעולם לא נזכור. רסיסים חדים של כישלון. שבורות אולי, או פשוט פחות שלמות. שונאות יותר מאוהבות.

שאריות מילים, שאריות תקווה. משפטים שבורים. תיסכול. אכזבה. אני לא יודעת, אם אני כבר לא היא והאם היא בכלל, אי פעם היתה באמת אני.

אולי הגיע הזמן, ללכת לדרכי. אוספת את החלקים ממנה, שהיו בעבר שלי.

מתחת לפנס הרחוב הבודד, שני אנשים, אני והיא ובניינו כל היקום.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

התחלתי לראות אתמול סדרה חדשה. Heroes מספרת על כמה בני אדם בעולם שמגלים לפתע שיש להם כוחות על. הסדרה תפסה לי את העין בעיקר בגלל העלילה שניראת בנתיים דיי מותחת ומקורית והדמויות שגרמו לי לרצות לראות מה קורה הלאה. בחור רגיש (זה ששיחק את ג'ס בבנות גילמור), בחורה כוסית, צייר מיוסר וסקסי, מעודדת בלונדינית, שוטר אהבל ויפני מצחיק. מה עוד אפשר לבקש? בכל מקרה, מומלץ לבדוק למי שאוהב דברים מהסוג הזה.

~*~*~*~*~*~*~*~*~

החוויה שאני רוצה לספר עליה התרחשה לפני יומיים.

עוד ביום הראשון שלי בעבודה, כשחיטטתי בתיקים של מטופלים גיליתי תיק שייך ככל הניראה לדוד שלי, אותו לא ראיתי קרוב ל7 שנים. לא חשבתי על זה יותר מדי עד שלפתע המבט שלי נתקע בפניה של דודה שלי, לפני יומיים כשתייקתי מסמכים.

במהלך השניות המעטות שבהינו אחת בשנייה היא לא הראתה שום סימנים שהיא מזהה אותי ולכן הורדתי אוטומטית את המבט והמשכתי במה שעשיתי קודם. לא היה לי שום רצון לפתוח בשיחה או להגיד משהו. למרות שרוב הסיכויים שהיא זיהתה אותי, אני לא השתנתי עד כדי כך ורוב האנשים עדיין חושבים שאני בת 16.

דקה אחרי זה נכנס דוד שלי עם הכלב שלהם (בחיים לא הייתי אומרת שהם אי פעם יגדלו בע"ח, כשהם היו באים לבקר החיות שלנו היו מתחבאות עד שהיו הולכים).

קשה לי לתאר את התחושה שהציפה אותי כשהם התיישבו והתחילו לדבר בינהם.

זה אפילו לא הדיבור... הנוכחות עצמה. כל מילה שיצאה להם מהפה, כל תנועה... עוררו בי בחילה שקשה לתאר אותה במילים.

זה לא שזאת הפעם הראשונה שאני נגעלת מהמשפחה שלי. זה לא שלא ידעתי איך הם דפקו אותנו כשבאנו לארץ והשאירו אותנו לחלות בדירת מחסן עם עובש, 5 אנשים בדירת 2 חדרים. אבל זה עדיין לא היה זה.

אני חושבת שההרגשה שלי היתה משהו כמו הדבר הזה שכלבים מרגישים רק שזה כ"כ נדף מהם שאפילו אני הרגשתי.

הגועל ממה שהם שידרו היה כ"כ חזק שאפילו לא הייתי מסוגלת לומר להם משהו גם אם הייתי רוצה. אני פשוט המשכתי לעשות את מה שעשיתי בלי להסתכל לכיוון שלהם ולקוות שילכו כמה שיותר מהר. נגעלת מהם, נגעלת להיות קשורה בדם לאנשים מהסוג הזה.

וזה לא שהם עשו משהו מיוחד.

אני אפילו לא יכולה לשים את האצבע על הדבר הזה שכל כך הגעיל אותי אבל זה היה שם, כמו הילה בלתי ניראת בצבע שחור.

הצלחתי לחזור לנשום רגיל רק כשהם עזבו ועדיין הסתובבתי עם תחושה מגעילה כל היום, מקווה שהם לא הולכים לחזור בזמן הקרוב.