יש הרבה דברים שמעצבנים אותי.

כמו להתעורר בבוקר עייפה יותר מאיך שהרגשתי כשהלכתי לישון אבל אין לי זמן לדבר על הדברים האלה.

הדבר שאני כן רוצה להזכיר בקצרה, כי אם לא אזכיר אותו אתעצבן עוד יותר הוא הנטייה של האנשים להאמין שהכל מגיע להם.

מגיע לי שיהיה לי טוב, מגיע לי את השירות הכי טוב בעולם (כי כסף קונה הכל, אפילו כבוד), מגיע לי ומגיע לי ומגיע לי.

זה לא סותר את העובדה שכולנו רוצים את הדברים האלה. אבל מ"רוצה" ועד "מגיע" יש דרך ארוכה.

כי לרוב, לא, לא מגיע לכם. אולי אתם עצלנים או אנוכיים או סתם מטומטמים. אולי אתם באים בגישה של מגיע לי ומנמיכים כל מי שעומד מולכם ולכן לא מגיע לכם אבל אתם תקבלו את השירות בכל מקרה כי ככה העולם עובד.

ואני לא מדברת רק על יחסי עובד - לקוח. כי הלקוח תמיד צודק, זאת מערכת יחסים אינטרסנטית של שירות תמורת כסף ואם עובד רוצה כסף הוא חייב לתת שירות אבל לא, לפעמים ללקוח לא "מגיע" את השירות הטוב ביותר כי הוא גס וברברי ואולי סתם ממש לא נחמד.

אבל ככה זה עובד. ואני לא עצבנית על המערכת, כי אני רוצה כסף גם אם זה אומר לפעמים להתאפק ולתת את השירות.

אני עצבנית כי אני לא יכולה להגיד שזה לא מגיע לכם, בחלק גדול מהמקרים.

ובמקום להגיד שכולם חייבים לכם משהו אולי כדאי להפעיל לשם שינוי את תאי המוח והשרירים ולשכוח מהמגיע כדי להשיג את הדברים.

כי אולי מגיע לכל הנרקומנים הנכשלים של המדינה לקבל סיבסוד וסוג של "כאילו סם" כי הם באמת מכורים אבל לי לא מגיע לשלם להם עליו כי אני עובדת וקורעת את התחת בשביל הכסף שלי והם שרפו את החיים שלהם ולא אכפת לי שהסיבה היא חברתית ומדינית.

כי גס וואט, יש אנשים אחרים שהחיים שלהם ממש לא קלים והם לא מבקשים מהמדינה שתממן להם את הסמים אלא אומרים תודה על העזרה שהם מקבלים כדי אשכרה לחיות בכבוד. וכן, מגיע להם הרבה יותר.

ואם בן אדם טיפש מספיק להביא לעולם עשרים אלף ילדים אז לא, לא מגיע לו. לילדים שלו מגיע, אבל לו אין זכות לעמוד בפינות רחוב ולצווח שמגיע לו.

וזאת שרשרת המזון. אתה עושה טעויות - אתה משלם עליהן ואתה חושב חזק איך לפתור את הבעיות שלך ולא, לא מגיע לך שמישהו אחר יבוא ויפתור אותן בשבילך, במיוחד כשהמישהו הזה רוצה לחיות טוב גם הוא ואולי גם לנסוע לחופשות ולממן ויסקי יקר ובכלליות להנות מהחיים. תרומה לקהילה היא דבר חשוב אבל סיבסוד הנכשלים הוא לא.

תשקיעו בחינוך, תשקיעו במזון לילדים שאין להם מה לאכול, תשקיעו במקומות תרבות ואגודות למען בעלי חיים אבל אנשים שלא עושים שום דבר עם עצמם כי "מגיע להם" הדבר היחיד שמגיע להם זה כמה פליקים בטוסיק.

עירבבתי פה מכל הבא ליד אבל אני ממהרת וזה סוג של פריקה נפשית.

וגם הוא, זה שקמל בתוך עורו היבש היה פעם אחר. גם לו, היו תלויים על המקרר דפים לבנים מקושטים בצבעי מים. אבא ואמא חצי שקופים ולידם הכלב וגם הוא, חנוט לנצח בתוך ציור מצהיב שהתפורר לפני יותר שנים ממה שהוא מסוגל לספור.

ולפעמים בימים גשומים הוא עדיין זוכר אביב קצת שונה. או שאולי רק נדמה לו, שהשנים חנקו גם את הקיץ והפכו אותו למשהו פחות בוער. השריפה הסתיימה וכל מה שנישאר מאחור זה רק ערימות של אפר ועלים יבשים. ואבק... יותר מדי אבק. רק החורף ממשיך להיות קר יותר.

אולי מחר, הוא ייזכר בספרים הישנים המפוזרים אי שם ברחבי הבית, אלה העונדים את שמו בגאווה דוהה של כתב כסוף. אולי הוא ייזכר ויבריש בעדינות את האבק מהדפים הפריכים וייזכר בכל הדברים שחיי למענם. בזה שעדיין חיי. אולי הוא יזכור זמנים אחרים, בהם האור התפרץ כל בוקר בצהלה רועמת וניחוחות מוכרים עמדו באוויר. אולי המילים יזכרו את יום הולדתן, כשהאוויר היה צונן מספיק כדי להתענג על כל נשימה והאצבעות חיממו את כל הגוף עם קצב עבודתן.

 ואולי המילים הממוסגרות יתפרקו תחת אצבעותיו הרועדות ויהפכו גם הן לאבק. הגשם ימשיך לטפטף והוא לא יזכור. הוא יביט בבלבול בספר שנושא את שמו ובמילים היפות, הנשכחות ויפלוט אנחה חרישית כי בכל יום שעובר הוילונות הכבדים מאפשרים לפחות ופחות אור להיכנס. זה הזמן לסגת ולהתכונן לשינה ארוכה. אנשים אחרים יצעדו לאורך המסדרונות המוארים, ילגמו בתאווה מהמילים ויאבקו להנציח את נשמתם בטרם יהפכו גם הם לאבק ישנוני.

אני חושבת כרגע על סרטים שראיתי ושאני רוצה לראות וגם על כאלה שעדיין לא נוצרו. אני חושבת על לימודים, עבודה וגם קצת על העובדה שקר לי ברגליים ואני ממש רוצה תה רותח.

ברקע יש שיר של רונה קינן ואני חושבת על זה שאני ממש חייבת ללכת להופעה הבאה שלה. מכאן גם הכותרת. אני לא מצליחה להפסיק להקשיב לשיר הזה. לכו להקשיב לשיר הזה.

הכל מוכר ועם זאת שונה.

אני לא האדם שהתחיל לכתוב כאן בבלוג לפני מי יודע כמה זמן. אני גם לא כ"כ שונה ממנה, פשוט הצמחתי יותר ענפים. ועלים.

אני התכוונתי ללכת היום לסרט, מאוד ציפיתי לזה אבל בדקה התשעים הבנתי שאני עייפה מדי ושאני אתחרט על זה מחר אז החלטתי לדחות. התרוצצו לי כמה סיפורים בראש, מה שלא קרה כבר המון המון זמן אבל אין לי זמן/כח/שעות ביממה לכתוב אותם אז אני מנסה לא לשכוח למקרה וכן תיהיה לי דקה פנויה.

למי שהתעניין מה קורה,

אני לומדת כבר סמסטר שני (מי היה מאמין), נהנת כמו שלא נהנתי אף פעם ומלאת מוטיבציה וחשק להמשיך ללמוד עד שהאלצהיימר או הסכיזו יקחו אותי. לפעמים אני מרגישה תמימה מדי, כשאני עושה דברים כשבדיעבד ברור שרק פתי יכול לעשות. אין מה לעשות, אני לא חושבת שאפשר לשנות את זה. זה חלק מהאופי הדפוק שלי. ולפעמים להפך, כשאני מופתעת לטובה בצורה שגורמת לי להבין כמה צינית הייתי מקודם.

לדוגמא אתמול, כשקיבלתי הרבה יותר עזרה מהאוניברסיטה ממה שחלמתי. וזה נורא הפתיע אולי והייתי נרגשת והמומה ו- מאוד מופתעת.

השבוע האחרון גרם לי ללכת לבית מרקחת ולקנות אוטמי אזניים. אני לא יודעת מה השכנים מלמעלה עושים (ואני לא רוצה לדעת) אבל לישון אני לא מצליחה. מה שגרם למצב בו אני בקושי מתפקדת בעבודה ומבריזה מסרטים (מסרטים!)

אני לא יודעת מי עדיין יכנס לכאן אז אין לי מושג את מי בדיוק אני מעדכנת בשטויות האלה. אולי זה פשוט הצורך לכתוב משהו. כל דבר.

כנראה אמשיך לעדכן מדי פעם, לו רק בשביל לוודא שאני לא הופכת לאנאלפבתית.