קודם כל מזל טוב ענקי לחברה העקומה שלי  אירע. אמרתי לה שהיא תעבור את הטסט רק אם תיהי מסטולית וזה אכן היה כך. עכשיו יש לי גם נהג פרטי  

אנשים, אל תצאו לכבישים ללא ביטוח חיים.

אני לא מבינה את הקטע של תוכניות רוסיות לכבוד נוביי גוד. מאז שאני זוכרת את עצמי נאספים אותם אמנים ושרים בדיוק את אותם השירים שנים על גבי שנים. השנה החליטו לעשות משהו שונה והלבישו דראג קווין שישיר כמו אחת הזמרות. הם עשו את זה בכשרון כה רב שהדראג ניראה הרבה יותר אישה מהזמרת עצמה. לפחות לו לא היה שפם!

ה"חבר" של אמא שלי בגד בה. זאת לא הפעם הראשונה, הם אפילו לא ממש סיכמו על מערכת יחסים מונוגמית אבל הפעם נשבר לה וכנראה גם לו והם דיי לא מדברים אחד עם השני. מוזר לי לראות את אמא שלי מתעצבנת בגלל משהו כזה מכיוון שהיא זאת שתמיד הטיפה שכל הגברים ככה וצריך פשוט להשלים עם זה. כשהיא אומרת "חשבתי שמצאתי אחד נורמאלי" במין דכאון כזה ניהיה לי עצוב פתאום.

עכשיו אין לי לב להשאיר אותה לבד היום.

אין יולקה, אין אלכוהול, אין אוכל. רוח חג... לא כל כך. אולי אקשט את החמוסים או משהו.

אגב חמוסים. החמוסים אימצו מנהג חדש של ללכת איתי לשירותים ולבהות בי. הדלת של השירותים שלנו נפתחת בקלות, מה שהופך את כל עניין הצרכים לפעולה דיי טראומטית אבל זה לפעם אחרת. הם פותחים את הדלת ובאים לבהות בי יושבת על האסלה וזה מטריד אותי אבל אין לי כח להכניס אותם לכלוב כל פעם שאני באה לשירותים ולכן זה חוזר על עצמו כל פעם. עכשיו הם התחילו לעשות את זה גם לאורחים -.-"

אתמול ראיתי סרט עם סקרלט ג'והנסון וקיליאן מרפי. כשאני שונאת שחקנ/ית מסויימ/ת אני רואה את כל הסרטים שלו באובססיביות מטרידה כדי למצוא כל מגרעה. שריטה אישית.

הסרט הזה, "נערה עם עגיל פנינה" היה סרט גרוע עם תסריט שבקושי כלל דיאולוגים ובימוי מוזר. מה שנקרא, "סרט אומנותי." כשהיא אמרה "אה" באיזשהו שלב לקראת סוף הסרט זה היכה בי שזה לא סרט אילם. התפקיד שלה כלל לפתוח ולסגור את הפה מדי פעם ולעשות מבט של עגל. אני יודעת שאש"כ תחזק אותי בקטע הזה. ג'והנסון פשוט מעצבנת!

 רציתי לכתוב על זה אתמול אבל לא היה לי כח וגם פירסמתי בסוף את הסיפור. כל הקטע סביב ההוצאה להורג של חוסיין...

אני נגד עונש מוות. זה לא משנה עד כמה מגיע לאדם מסויים למות, עצם העובדה שאנשים מרגישים שיש להם את הזכות להחליט לקחת את העניין של חיים ומוות לידיים שלהם מטרידה אותי מאוד.

יש אנשים שאכן מגיע להם למות. אין ויכוח בכלל שהם צריכים לשלם על מה שהם עשו, אבל, רצח הוא רצח.

זה לא משנה אם הוא בא כתוצאה ממשפט, אם זאת נקמה או עונש או אלוהים יודע מה. רצח - נטילת חיים לא אמור להיות משהו חוקי, משהו שאנשים יכולים להחליט עליו ולבצע. זה לא משהו שצריך להיות חלק ממדינה מערבית.

עונש מוות הוא אקט אלים שלא משרת שום מטרה. אדם שהוצא להורג לא יבצע יותר פשעים אבל אחרים כן. הדבר היחיד שהמדינה עושה זה קידום האלימות.

עונש מוות הוא נועד להרגיע את הציבור שצמא לדם ולא להרתיע. פסיכופטים תמיד יהיו כמו שמנהגים דיקטטוריים תמיד יקומו, זה חלק מטבע האנושי אבל כשציבור צמא לדם הממשלה חייבת לספק לו את הדם הזה.

אומנם צדק זה דבר חשוב אבל האם בני אנוש באמת מסוגלים לקחת אותו לידיים שלהם? להחליט למי מגיע לחיות ולמי לא? האם החיים שייכים בכלל לבני אדם?

המוות של הרוצח לא יחזיר את הנרצח חזרה לחיים. זה רק יוסיף עוד מוות ורצח למעגל.

 - מחקרים רבים בארה"ב הראו כי אין קשר בין אחוזי הפשע לבין עונש מוות. לפעמים אפילו אחוז הרוצחים היה גבוה יותר במדינות בהן היה עונש מוות. מצאו גם כי אנשים אשר לא היה להם את האומץ להתאבד השתמשו במדינה. במילים אחרות, הן ביצעו פשעיים כדי לקבל עונש מוות ולמות בצורה כזאת.

 - לפי סקירת החוק של סטנפורד, מתוך 7,000 אנשים שהוצאו להורג בארה"ב לפחות 23 מהם היו חפים מפשע. 8 מהם בניו יורק. 3,000 אנשים מחכים כרגע בארה"ב לעונש מוות. מה הסיכוי שלפחות 10 מהם חפים משפע? כן, הסיכוי הוא גדול והסיכוי הגדול הוא שהם ימותו יחד עם השאר. בגלל שכולנו אנושיים וכולנו יכולים לעשות טעויות שיגרמו לאנשים שלא עשו שום דבר רע למות.

ואני שואלת את השאלה על מה יש לשמוח כאן בכלל? 

יופי, בארה"ב יש עונש מוות. העיקר שלזוגות חד מיניים עדיין אסור להתחתן.

פורשת כאן למקרה ואגרור את עצמי לעוד דיון פילוסופי.

מזג האוויר ושיחות עם אירע על דברים כאלה ואחרים גרמו לי לכתוב את הסיפור הזה. מוקדש לך מעוותת שלי, לחיי המלנכוליה.

גשם

אני תוהה האם זמן יכול לקפוא מקור ולעצור. יוצאת מהמיטה וחוטפת את הסוודר הראשון שידי מגיעות אליו, להתעטף מהר כדי לשמור על החמימות הנעימה שהייתה לי מתחת לסמיכה. אני לא בטוחה מה השעה, הגשם מבחוץ מכה על שמשת החלון כאילו רוצה להכריז על קיומו אבל לא להיכנס פנימה.

לולו פוקחת את עיניה האגוזיות לשנייה אחת בלבד לפני שהיא סוגרת אותן שוב. כנראה גם החלומות הכלביים שלה מתוקים וחמים יותר מהמציאות הקפואה שלנו. היא נשארת מכורבלת לכדור קטן על המיטה, פולטת מדי פעם יבבות קטנות מתוך חלום. אולי מזג האוויר בחוץ מזכיר לה את הימים בהם שוטטה לבד בקור והבדידות של הרחובות העירוניים.

כעבר רבע שעה אני כבר במטבח ומכינה לעצמי כוס תה. השקט מטריד אותי, בדרך כלל אפשר לשמוע את השכנים מלמעלה רבים או את הילדה מדירה תשע מתאמנת בנגינה על כינור. מעולם לא חשבתי שאני אתגעגע לצלילים הצורמים שהפיק כלי הנגינה בשעות המוקדמות של הבוקר.

הדלקתי את הרדיו ולאחר מספר שיעולים גם הוא, שידר לי רק דממה.

בחוץ היה ניראה כאילו כל יצור חי עזב לפתע את כדור הארץ. הבטתי מחלון המטבח על הרחוב הנטוש בחיפוש אחר סימן חיים כלשהו. ברוב הבתים, התריסים היו מוגפים והדלתות נעולות, כאילו היושבים בהם פחדו שהקור יחדור לפתע פנימה ויהרוס את החמימות הביתית שלהם. השולחנות האדומים של בתי הקפה הבריקו מגשם, מיותמים וחשופים לפגעי מזג האוויר. פה ושם אני יכולה לראות שקית ניילון נסחפת עם הרוח או קופסת קרטון ריקה מתגלגלת על הכביש, נרטבת מהשלוליות ומתפרקת לאט לאט, עוד מעט גם היא תהפוך לחלק מהעיר.

דפיקות בדלת.

מבלי לחשוב על מי זה יכול להיות אני ממהרת לפתוח, כל דבר שישבור את המונוטוניות הישנונית הזו.

הדלת נפתחת לרווחה ואני רואה אותו עומד שם, נוטף מים וחרטה.

"אני יכול להיכנס?" הוא שואל בהיסוס ולא מביט בי.

אני זזה הצידה בלי לומר מילה. פתאום נדמה לי שהערפל השתלט גם לי על המוח. אני לא מוצאת שום דבר מתאים שאני יכולה לומר לו. משהו לוחש לי לא להסגיר שום רגש.

הוא מסתובב בסלון וניראה אבוד, כמו אחד מחתולי הרחוב שחיו יותר מדי זמן בחוץ ועכשיו מרגישים לחוצים כשהקירות מקיפים אותם. המבט שלו שונה, לחוץ. השיער השחור שדבוק לו למצח ארוך בהרבה מהפעם האחרונה בה ראיתי אותו, בדיוק לפני שנה.

לולו מגיחה לפתע מחדר השינה וממהרת אליו בכשכושי זנב נמרצים, תוחבת את חוטמה הרטוב לכף ידו כפי שעשתה פעמים כה רבות בעבר.

"היא עדיין זוכרת אותי," הוא אומר ומתגפף איתה על הרצפה, נותן לה ללקק את טיפות הגשם מפניו.

אני משפילה מבט במבוכה, שונאת אותה זמנית על כך שבגדה בי. "לכלבים יש זיכרון טוב." אני אומרת לבסוף, "אתה יכול לשבת," מחווה לעבר הספה בפינה.

הוא זע בחוסר נוחות "אני לא רוצה להרטיב אותה... אני רק-"

"שטויות, היא תתייבש. תה?"

"תודה."

***

"אני לא יודע מה אני רוצה, בסדר?"

"אני רואה שאתה יודע יפה מאוד," אני מורה בקרירות לעבר המזוודות העלובות שלרגליו, "כבר החלטת."

הוא שותק לשם לשינוי. אני מנסה לא לפרוץ בבכי. "קר בחוץ."

"גם כאן."

***

אני מגלגלת את השאלות בדמיוני, לא מעיזה להפוך אותן למשהו מוחשי. הוא יושב מולי, ידיו חובקות את ספל התה החם כאילו הוא עשוי לחמוק ממנו. כשאני מביטה בו מרחוק הוא אפילו לא דומה לעצמו. רזה ומרוט והרעב הזה שניבט ממנו... איפה הוא היה? או יותר חשוב, למה הוא חזר? אני ממשיכה לבהות בו כמתוך חלום, אולי זאת בסך הכול רוח רפאים שבאה לרדוף אותי. הזיה. יש לי חשק פתאומי לקפוץ ולנער אותו. או אולי לדקור אותו בסכין מטבח ולראות אם ידמם.

"התגעגעתי."

"אלי או למישהו שיטפל בך?" אני זורקת בלי לחשוב ומתחרטת שנייה לאחר מכן. הוא ניראה כמו מישהו שעשוי להימלט מהחלון חזרה אל הרחוב בכל רגע.

"שניהם," הוא הביט בי בפעם הראשונה מאז שהופיע בדלת. "אני יודע שהרבה דברים השתנו-"

"יותר מדי." אמרתי בעצב. זה עדיין היה הוא, אפילו אם המבט היה שונה ורעב והשיער היה ארוך מהרגיל ואני... אני עדיין הייתי עצמי רק שמשהו באוויר הזה השתנה. משהו שלא הייתי מסוגלת להצביע עליו או לעצב בעזרת מילים.

החיוך שלו עצוב וכמעט גורם לי לחבק אותו ולהגיד שהכול יהיה בסדר, אבל אני מתאפקת. איך אני יכולה להסביר לו שהשקע שלו במזרן נעלם מזמן והדמעות הקטנות האלה, טיפות הכאב שהרטיבו כל חלקת זיכרון בבית הזה התייבשו לתמיד?

כשאני חוזרת עם פרוסת העוגה הוא כבר לא שם. כל מה שנישאר הוא שלולית המים לרגלי הכיסא ולולו, שגירדה בעצב את דלת הכניסה.

הגרסה היותר מעניינת של הפוסט.

לכל מי שרוצה להבין את הפוסט הזה והמצברוח הכללי, נא לראות את הוידאו הבא. תודה. XDDDD איי לאב יט. איי לאב יט סו מאצ'.

מכיוון שמצב הרוח אצל שתינו היה לאחרונה... דיי חרא, החלטנו אני ואירעתי להיפגש ולהילחם בסבל ביחד. ואיזו דרך יכולה יותר טובה מלשיר שורות לא קשורות ממחזמר גיי ולהיקרע מצחוק? או מנגד, להחליק וליפול אצלה באמצע הסלון על היד [אווץ'!] תוך נסיון להדגים תנועה מהסרטון ולראות את החברה שלך נקרעת מצחוק  (זונה, זה כאב!)

אתמול בערב הגענו למקום המעפן והקווקזי בו היינו ביום ההולדת שלה, למה חזרנו לשם? כניסה חינם. רק חבל שפיספסנו את הקטע של הכניסה חינם עד השעה אחד עשרה. מזל שאירע החליטה להיות השוגר מאמי שלי להערב [ובכלל] ולממן לי כמעט את הכל ^_^ היה ממש כיף, עד שכמובן הבחורה המוכשרות  גרמה לאיזה פריק-שואו להידבק אליה. מסתבר שהוא רצה כפה.

אוקיי, מכיוון שאירע לא הסכימה, אני נתתי לו. חשבתי שהוא יירגע וילך אבל הו כמה שאני טעיתי...

אנחנו יושבות ושותות והוא נדבק. אנחנו הולכות לרקוד והוא נדבק. כועסמק, עוד שניה הוא היה נכנס איתנו לשירותים! (אני דיי בטוחה שהוא היה מנסה). אנחנו רוקדות והוא לוחש לי:

"את אוהבת את החברה שלך?"

אני: בטח!

לא הבנתי מה בדיוק הוא אמר אבל זה נשמע כמו בואי נפתח אותה ביחד. WTF? ווירדוז גו טו הל.

באיזשהו שלב זה הפך להיות מפחיד. אני שונאת שאנשים זרים ומגעילים נוגעים בי. זה הקטע שהכי מרחיק אותי ממועדונים. לא אוהבת מגע, לא אוהבת לרקוד עם גברים ולהצמד אליהם. לא בשבילי, גו אווי.

פעם ראשונה עשיתי לו פרצוף כדי שיתרחק. פעם שנייה נהמתי עליו. פעם שלישית דחפתי אותו בכוח אבל בנקודה הזאת קווקאזי לא ברור נוסף תפס אותי  עוד שנייה הייתי בועטת לו בביצים, חבל שאחרי שאני שותה אלכוהול היציבות שלי הולכת לעזאזל והייתי פשוט מוצאת את עצמי מרוחה על הרצפה המטונפת של המועדון.

בשלב מסויים התחלתי להימרח על אירע כדי שהוא יבין את הרמז, חצי יושבת עליה, חצי רוקדת בעוד ידיי נוגעות לה בציצי. מה הזונה בן זונה עושה? דוחף אותי ממנה! ממש ככה. זה לא היה מצחיק בכלל, חבל שאירע השאירה את הסכין בתיק האחר שלה. עוד שנייה היינו הולכים שם מכות וזה לא היה מצחיק כמו שזה נשמע. הוא ממש ממש עיצבן אותי.

יצאנו החוצה, העלוקה אחרינו

הוא:אפשר לדבר עם חברה שלך?

אני: לא!

הוא: למה לא?

הראש שלי פעם מהמוזיקה המחרישה שהיתה שם והמשקאות גרמו ללשון שלי להפוך לחתיכת עץ. בקום לנסח לו משהו תוקפני בסגנון "אני לא מעריכה את זה שמנסים להתחיל עם בת הזוג שלי" פלטתי משהו כמו "בת זוג" ו"לסביות" מה שגרם לו רק לנעוץ עיניים והמשיך למלמל דברים לא קשורים. לשימחתנו בדיוק הגיע המונית ואמרנו לנהג לא להכניס את הייצור הזה פנימה. דיר גאאד. למה אף פעם לא אנשים נורמאלים?! טוב שאלה רטורית, זאת נתניה.

רק הפעם הבנתי את כל הבדיחות על נתניה. זה מקום זוועתי ואיום שהמקומות הטובים ביותר שלו נראים כמו החלק המתפורר של חיפה. בנתניה יש 3 סוגים של אוכלוסיה: קאווקזים, איתיופים ורוסים מהסוג הגרוע. מהסוג שמסתובב כל היום עם בקבוק וודקה ביד, סיגריות ומבטא כבד. כשראיתי את הבנות שם הבנתי למה להרבה אנשים יש פחד מליצנים. ג'יזס קרייסט. בררר. אפילו אני מרגישה שם סולידית וצנועה.

כשחזרנו הביתה כמעט התעלפתי לה על השטיח. בניגוד לשקרים שהיא מספרת אצלה, לא הייתי בתחתונים ולא הייתי שיכורה  הייתי פשוט מאוד מאוד עייפה וחרמנית  טוב, אולי היה קטע בו הוצאתי את החוטיני וסיפרתי לה עליו משהו אבל זה לא כי הייתי שיכורה.

בבוקר פקחתי עיניים אדומות לצלילי "תק תק תק". דז'ה ווה.

זאת כבר הפעם השנייה שמעדכנים בלוג בזמן שאני ישנה! וזה מעצבן! קפצתי מהמיטה כי פתאום היה נדמה לי שישנתי עד אחר הצהריים ופיספסתי את הרכבת  פארנויה.

לשימחתי גיליתי בוקר שימשי ומושלם כי אהובת ליבי הלכה במיוחד לקנות לי קורסונים וחצילים ואפילו זכרה שאני שותה רק ארל גריי  האו סוויט, ואני ציפיתי פשוט למצוא פתק שכתוב עליו "אני אתקשר אלייך". הגעתי למסקנה שאירע צריכה להיות גבר (וזאת מחמאה, סתומה!)

חשוב לזכור שהבוקר היה לה טסט אליו היא הלכה אחרי הלילה הסוער שלנו וכמעט אפס שעות שינה. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג, היא תנהג כמו אישה מסוממת, חצי רדומה ותחת השפעת אלכוהול, מה שאומר שהיא תשתלב נהדר עם שאר נהגי ישראל ותעבור את הטסט בלי בעיות.

אוהבת 'תך עקומה שלי

הייתי מפרטת יותר אבל בקושי ישנתי ואין לי כח. עכשיו נישאר רק לראות את קציצתי, אלי7 ומטורפיי האחרים וההנאה תיהיה מושלמת.

~מפזזת ושרה איימ נוט.... דה בוי נקסט דור!~