אני רציתי... לכתוב היום פוסט מצחיק ולספר על החוויות בעבדה עם התוכי המדבר ועל הילדה המעצבנת והאישה שרצתה למכור לי את ישו באוטובוס אבל החיים הם כל כך... לא מה שמצפים מהם.

אולי אני רק מתיימרת לדעת.

לחשוב שיש משמעות.

 שהיתה אמורה להיות משמעות שדווקא היום לא לקחתי את הMP3 וראיתי... יותר נכון שמעתי, את הנהמות של הכלב והצרחות של האנשים והיללות קורעות הלב של החתול שהפכו לחירחורים שאני בחיים לא אשכח. שדווקא היום בחרתי לעבור ברחוב הנטוש שאני בחיים לא הולכת בו. דווקא היום, דווקא בדקה ובשנייה שזה קרה. הרי אם הייתי לוקחת את הMP3 לא הייתי שמה לב בכלל ואם לא הייתי נוסעת לסרס את החמוס דווקא אצל הוט הזה לא הייתי עוברת בשכונה ואם אמא שלי לא היתה אומרת בואי נעשה קיצור דרך הייתי בכלל עוברת ברחוב אחר, הרחק משם... אז למה? למה אנחנו כל כך רוצים לקוות שיש יותר מכמה צירופי מקרים?

הכל בולשיט.

 איזו משמעות יש בלהיות חמש צעדים רחוק מדי ולדעת שזה יהיה מאוחר מדי בכל מקרה? מה המשמעות בלהיות אם אין משהו שאפשר לעשות?

אם רק היה אפשר לעצור את הזמן. רק לחצי דקה.

רק כדי להגיע לשם שנייה לפניו, לצעוק כדי שהכלב אולי יסתכל עלי ויתן לחתול סיכוי לברוח. אבל המוח לא עובד ככה. או שאולי רק שלי איטי מדי ובמקום לצעוק הוא קופא, במקום לרצוח את הבעלים שאפילו לא הסתכל לכיוון אני פשוט המשכתי לעמוד שם. כמו פסל. שומעת את הצרחות, את החירחורים ואז את השקט.

הכל נגמר עוד לפני שזה התחיל, הרחוב חזר לשקט הרגיל שלו ולאף אחד, לאף אחד לעולם לא יהיה אכפת.

אני מרגישה חרא כי אני צריכה לחיות עם זה עכשיו. לחיות עם ה-3 צעדים רחוק מדי, עם הקולות שעדיין בראש שלי, עם הצחוק של הערס בזמן שהפיטבול שלו עשה את מה שעשה... וזה לא כאילו אני לא מודעת שדברים כאלה מתרחשים כל יום.

למה אני צריכה להיות זאת שרואה את זה?

מכל האנשים, בכל העולם המזדיין, למה אני תמיד נופלת על הדברים האלה?

למה חתולים נדרסים מול הבניין שלי ואז נאנסים על ידי חתולים אחרים בזמן שהמעיים שלהם שפוכים על האספלט? אין מקומות אחרים למות בהם? למה אני תמיד צריכה לראות את הדברים האלה? אין לי מספיק חרא משלי? יש לי מספיק תודה רבה, תמצאו זמן ומקום אחר למות בו!

כי לי פשוט, כבר אין כח. באמת.

כדי להוסיף אירוניה, עכשיו זחל לאמצע השולחן עכביש גדול ושעיר והתפגר לפני המקלדת. אם זה לא היה כל כך ביזארי הייתי מתה מצחוק לאור התיזמון.

בזמן האחרון קשה לי להחזיק שיחה עם אנשים בלי להתעוות בעצבים בשלב כלשהו או סתם לקבל התקף ביצ'יות. אולי זאת איזושהי תקופה סוליטרית שכזאת, לא יודעת. ודווקא עכשיו, כשאני בקשר עם יותר יותר אנשים משהייתי אי פעם, כשאני חידשתי את הקשר עם לא מעט אנשים (יחסית אלי) אני מפחדת שהמתבודדת שבי תהרוס את הכל ברגע של חוסר שליטה עצמית.

וכל החיים שלי הם מאבק בשליטה עצמית. נורא קל להרוס דברים בשנייה. להוציא על האנשים את הכעס שלי. להסתגר לתקופות לא מוגדרות. ליפול למצבי רוח קיצוניים ללא סיבה ואז להוציא את זה על אנשים... להרגע ולספור עד עשר זה לא הצד החזק שלי. אז מה אם זה היה תינוק בן שנתיים?! הבעיטה לגמרי הגיעה לו.

ווף ווף.

פורים מתקרב, למישהו יש רעיונות מגניבים לתחפושת שלא כוללת לבוש זנותי? אני פשוט רוצה לגוון יום אחד בשנה

אתמול ראיתי את האפי פיט (תזיזו ת'רגליים) שזה אחד הסרטים החמודים ביותר שראיתי עם העלילה הדפוקה ביותר אי פעם. אבל למי אכפת מעלילה כשהפינגוונים כל כך חמודים? *מתמוססת*

ברצינות, זה הדבר החמוד ביותר בעולם

בכלליות, נדמה לי שאני מתחילה להשתעמם מישראבלוג. אין לי כ"כ חשק לכתוב כאן וכשיש אני מרגישה שיותר מדי אנשים קוראים כאן בכל מקרה. זאת בטח תקופה שכזאת... אולי לא, עקביות היא לא אחת מהתכונות הבולטות שלי. אולי גם הבלוג הזה יעלם כמו האחרים. בכל מקרה, זאת לא פרידה, עדיין :)

אגב, מישהו כאן רואה במקרה את הסדרה "עמוק באדמה"?

אני מרגישה הרבה יותר טוב, לפחות פיזית ולכן מחר אני חוזרת לעבודה. לחיי הפוסטים המשעממים ביותר בעולם.

צ'ירז