ואז הוא ברא את האנשים, כדי שיהיה איזון (כי כידוע דברים טובים הם משעממים מדי).
עריכה: (אני בשחור, אירה בכחול)
לפעמים אני מוצאת את עצמי מתעוררת במצב רוח טוב. זה לא קורה הרבה, אתם יודעים... מדי פעם כזה. לפעמים אני מוצאת את עצמי אפילו מגיעה לשתיים בצהריים עם אותו מצב רוח טוב או סביר או פשוט "לא כל כך נורא". אבל תמיד, תמיד באים בני אנוש מטומטמים והורסים אותו.
הייתה תקרית לפני שנתיים בה קרה והשכן הקוף מלמעלה בעט לי בכלב, קילל אותי ועשה הרבה בלאגן. היות וכל השכנים באותה התקרית יצאו מהדירות כולם ללא יוצא מהכלל שמעו וראו את מה שקרה. אחרי רבע שעה האקס הגיע עם אח שלו שבדיוק חזר מהצבא (עם רובה והכל) כי שמע בטלפון שמשהו לא בסדר. רציתי למנוע מהם לבוא כי אני שונאת בלאגן אבל לא הצלחתי. התוצאה היתה שאותו הקוף מלמעלה יחד עם המשפחה הקופית שלו הזמינו משטרה בטענה שאיימו עליהם עם רובה, פרצו בכח הביתה והאשמות דומות כשכל מה שקרה היה שצלצלו להם בפעמון וביקשו לדבר עם הקוף הראשי.
המשטרה הגיעה ומשפחת הקופים יצאו בצרחות החוצה, מנפנפים בידיים וצורחים דברים שונים ומשונים. כמובן שהם טענו שהקוף הראשי מעולם לא הרים את קולו, מעולם לא בעט בשום כלב והכי חשוב, מעולם, אבל מעולם לא איים לשגר אותי בחזרה לרוסיה במו ידיו.
אבל זה מילא, השכנים הנבלות אמרו שהוא צודק, שהדבר מעולם לא קרה(!), שהוא מעולם לא הצמיד אלי ואל אמא שלי כינויים למינהם ושבכלל, לנו (לנו הרוסים? לנו הנשים?) יש נטייה להוציא את הדברים מהפרופורציה. רק איש אחד (גאד בלס דה איתיופיאנס) אמר בכנות שהוא לא הולך לשקר כשהקוף הראשי שאל אותי האם הוא שמע אותו צורח את הדברים האלה. במקומו הייתי מתה מפחד, המבט שהיה לקוף הראשי בעיניים היה מהסוג שקינג קונג היה מקנא בו.
התוצאה היתה צו הרחקה לאקס ולאחיו מהבית שלי והבטחה מצד משפחת הקופים לא להתקרב אלינו.
הנקודה שאני מנסה להגיע אליה היא, שמאז, אין שום קשר ביני לבין שכני "היקרים". הקוף הראשי ומשפחתו חתמו איתנו על מין ברית שלום בזמן המלחמה כשיצאנו לעמוד באותו חדר המדרגות ולמען האמת, הם לא ממש מעניינים אותי. מאז הם לא הטרידו אותנו והיה שלום.
אבל השכנים, השכנים השקרנים והפחדנים זה סיפור אחר. אני מתעלמת מהם והם ממני, הם מסוג טינופת האדם ששתקו בזמן שהנאצים ורבים אחרים שרפו בני אדם. הם האלה שאומרים לא ידענו, לא שמענו, לא ראינו.
היום נתקלתי בזקנה מלמטה, והיא חייכה אלי מין חיוך מגעיל כזה של סליזיות וריקבון. אותה הזקנה שלקחה את היד שלי ואמרה לי שאני שקרנית שממציאה הכל ושהקוף הראשי מעולם לא אמר כלום. היא מדברת עם אמא שלי כאילו כלום ומצפה שאני אדבר איתה גם. וכן, התקלות מהירה וחסרת משמעות עם היצור הזה יכולה להרוס לי המצברוח ליום שלם. I hate people.
והיום נתקלתי בה פעמיים. ניסיתי לחכות שהיא תעלה ואז להכנס לבניין אבל לאא, היא עמדה וחיכתה לי כאילו עצם העובדה שאנחנו חולקים את אותו הבניין מחייבת אותי לחלוק איתה מילים גם. יאק.
- אני היחידה שרואה "אבודים" וחושבת על איזה מגניב זה היה יכולת להיות להקלע לאי הזה לבד?
יוצא סרט חדש של מיסטר בין! אהההה. הייתי חייבת לחלוק את האושר. אני מתה על מר בין מאז שאני ראיתי לראשונה פרק אי שם בשנות התשעים והידיעה שיוצא סרט חדש הצליחה למחוק את כל שאר החרא ולגרום לי לרוץ במעגלים סביב החדר (אבל אז מעדתי על החתול וזה כאב 
לחתול).
שעת סיפור 
למי שקרא הארי פוטר, יצא לי לכתוב אתמול פאנפיק חדש שאני דיי אוהבת. התחלתי לשרבט רעיונות וזה יצא דווקא בסדר, אז האמ. למי שבא לקרוא.
מתאים לכל הגילאים, מבוסס על הרצח של הפוטרים למרות שיש מידע מהספרים האחרים (הרבעי והחמישי בעיקר) ותודה למיכל על הבטא!
"צלמוות"
אם לילי הייתה עוצרת רגע להביט בפרטים הקטנים, היה מתחוור לה שהבחורה השנייה הייתה יותר דומה לה ממה שהיה אפשר לצפות. אותו שיער ארוך שהיה אסוף בצורה מעשית כדי לא להפריע, אותה גלימה שנקנתה באותה החנות בסמטת דיאגון רק בצבע שונה, אותה הבעת פנים מבוהלת אך נחושה שהשתקפה בעיניה של כל אחת מהן. אבל לא היה להן רגע, גם לא שבריר של שנייה על מנת להעריך את המצב והשרביט של לילי כבר ירה את הקללה וגרם ליריבתה האלמונית לצנוח לרצפה במבט שהזמן הקפיא לנצח.
הכול היה חייב להיעשות מהר, לא היה מקום לטעויות וגם לא לרגשות אשמה. האחרונים ננעלו יחד עם התכשיטים והאיפור בתיבת עץ קטנה, שלילי שמרה על המדף העליון של הארון.
"יש דברים שחייבים לוותר עליהם," אמרה סילביה אוונס וחבשה את השריטות המדממות של לילי אשר הספיקו להכתים באדום את הגלימה שסילביה בעצמה תפרה לה לכבוד סיום השנה השביעית. "הייתי נותנת הכול על מנת שלא תצטרכי לעשות את הבחירה הזאת אבל שתינו יודעות שזה בלתי אפשרי." לילי בכתה והרגישה שכל עולמה מתפורר לה בידיים כמו הפרפר שפטוניה הביאה לה פעם מהגינה. היא לא רצתה לעשות את הבחירות האלה והחיים האמיתיים שנראו לה מרתקים ואציליים דרך עיניה של תלמידת הוגוורטס דקרו אותה בקוציהם האכזריים והלא מתפשרים. אמה, שהייתה חלשה מכדי לצאת מהמיטה, נראתה אז ללילי כמו אמזונה מהסוג שעליו קראה בספרים; אישה ולוחמת אשר לא תהסס לקרוע לגזרים את מי שיעז להתקרב למשפחתה. אבל מה היא ידעה על להגן על אלה שיקרים לה, כשאפילו על עצמה לא הצליחה לשמור כשהילד, שהיה לא מבוגר יותר משש עשרה שילח לעברה קללה קטלנית.
היא לא הבינה עד הסוף מדוע היא צועדת באמצע הלילה באחד הרחובות החשוכים ביותר של לונדון כשרק גלימה דקה עוטפת את גופה הנוקשה. אישוניה התרחבו והצטמצמו על מנת לקלוט כל שבריר של אור, כל תנועה לא זהירה של חתול רחוב בחשכה. פרופסור דמבלדור אמר פעם שיש לה מהירות בלתי רגילה כשמדובר בהטלת לחשים, והיא תהתה מה פרופסור דמבלדור היה אומר עכשיו, לו ידע מה הולכת לעשות.
ג'יימס לא היה מבין, ואלסטור מודי, שהאמין שיש ללכוד את אוכלי המוות בחיים, לא היה מבין, וגם פרופסור דמבלדור, על כל חכמתו, לא היה מבין. כשחשבה על כך לעומק, אף גבר לא היה מבין את הצורך הקדום שהפך אישה לרוצחת קרת דם, ציידת ואם. גברים לא הבינו כי בזמן שהם יצאו להגן על אדמה סדוקה וגבעות רחוקות, נשותיהם יצאו ליערות ושדות להרוג אריות ונמרים על מנת להגן על צאצאיהן שעוד לא נולדו ואחת על השנייה. כי הן העדיפו להרוג בשביל, ולא למות למען.
מרלן מק'קינון מתה, לוסי מרפי מתה ועכשיו גם סוזן גרין. הילדה עם העיניים הענקיות שאמרה לה בגיל אחת עשרה שהכול יהיה בסדר, והביאה ללילי, שהייתה מבועתת ומוקסמת מהמקום הענק אליו נקלעה, צפרדע משוקולד. היא זכרה את הפעם הראשונה בה היא, מרלן ולוסי נקלעו לקרב. הפחד, שאחז בה כמו באחת מאותן מהפעמים הראשונות בהן נאלצה לעמוד מול חבורת סלית'רינים בשנתה הראשונה. הן היו אלה שלימדו אותה לא לרעוד, והן היו אלה שהביאו את האלכוהול בלילות הארוכים והרועשים של אחרי משימה שהושלמה בהצלחה.
הן נלחמו יחד איתה, כמו לביאות לאותה להקה, ועכשיו כשהן שכבו מתחת לחול והאדמה, מישהו היה צריך לשמור על אלה שעדיין היו בחיים.
לילי הקשיבה לרוח שהביאה אליה שברי שיחה מהבניין הנטוש וכל גופה נדרך.
* * *
למחרת לילי נשארת יותר מדי זמן במקלחת, בניסיון לשטוף מעצמה את המבט של האישה האלמונית עם השיער שהיה כל כך דומה לשלה, ואת רגשות האשמה שתמיד חוזרים אליה אחרי שהחושך מתפוגג והשמש עולה להאיר על הגופות. היא הולכת לבית הקברות המוגלגי ומספרת לסילביה אוונס שלפעמים נדמה לה שהיא וויתרה על יותר מדי, אבל הקבר נשאר אילם וקר, ולילי לא רגילה לבכות לעצמים ללא רגשות. לילי קוראת ב"הנביא היומי" על קלרה אוסטין, אוכלת המוות שההילאים ניסו ללכוד חודשים ארוכים. הכתב מספר שהמכשפה נמצאה מתה באחת מהסמטאות הצדדיות של סוהו ושעדיין, איש אינו יודע כיצד מצאה את מותה.
ג'יימס מתבדח ואומר שאולי ריססו שם נגד מזיקים, ולילי אופה לו את העוגיות החביבות עליו ומודיעה שהיא בהריון.
כשהארי נולד, ג'יימס מתעקש לצבוע לו את החדר בעצמו ומכתים את השטיח והרהיטים בצבע תכלת. לילי מסתגרת בספרייה ויוצאת רק על מנת להאכיל ולחבק את התינוק, שמחייך אליה את החיוך המפורסם של ג'יימס פוטר ומגהק. כולם מדברים על סכנה, אבל בעיניו של אלבוס דמבלדור יש פחד שרק היא מצליחה לקרוא. כשפרופסור דמבלדור מפחד, לילי מבינה שהיא התקווה היחידה ושעומדות בפניה החלטות חדשות.
פעם, כשהייתה קטנה, ראתה את ג'ינג'ר החתולה מתנפלת על כלב רחוב ענקי בזעם שמעולם לא ראתה קודם אצל היצור הפרוותי והמתלטף. אחרי שהחתולה נרגעה וסילקה את הפולש, לילי גילתה בכוך קטן בין השיחים חמישה חתלתולים. היא שאלה את אביה פעם למה "אבא חתול" לא עוזר להגן על הגורים, והוא צחק והסביר לה שבטבע האבות רק מפריעים. לילי מעולם לא פקפקה בנכונותו של ג'יימס למות בשביל משפחתו, היא פשוט לא הייתה בטוחה האם היה מצליח.
לילי זוכרת יום קיצי אחד, כחודש לאחר מותו של אביה. היא מצאה את אמה רכונה מעל כינור עתיק למראה, מתייפחת חרישית, לא מנסה להסתיר את דמעותיה. לילי לא ידעה על הקורבן הגדול שנאלצה להקריב סילביה אוונס כשגילתה שהיא בהריון. ילדה בת שמונה עשרה שגדלה על חינוך קתולי ונוקשה ללא יותר מדי אפשרויות.
"אבל אני עשיתי את הבחירות שלי ואני לא מתחרטת עליהן לרגע, אני פשוט תוהה..." סילביה העבירה יד עדינה על כלי הנגינה המקומר. לילי בת השש עשרה חשבה שזה הדבר הזוועתי ביותר בעולם, לוותר על החיים שלך, על התשוקה שלך בשביל טעות.
לילי בת העשרים ואחת יודעת שיש סוגים שונים של קורבנות בחיים. אולי בגיל שבע עשרה היא האמינה בכל ליבה שעם ג'יימס פוטר היא תמיד תהיה מוגנת (כי הוא הבטיח וכי הם אהבו אחד את השנייה וזה מה שבאמת היה חשוב) אבל המציאות אליה התעוררה לילי לאחר סיום הלימודים, הייתה מציאות שבה ג'יימס לא החזיק בשרוולו את כל הפתרונות כפי שהיה נדמה בהוגוורטס, ושבה אנשים כן מתו מאוהבים ובגיל עשרים ואחת ועם ילד. לילי לא הייתה יכולה להרשות לעצמה ליפול לפנטזיות ילדותיות או לחיות על הבטחה בלבד. בעולם שלילי פוטר חיה בו, נשים כמו אליס לונגבטום ואמלין וואנס נלחמו יחד עם הגברים וגידלו את ילדיהן בצל האיום, כי הן ידעו שאם ברצונן לשרוד, עליהן להילחם. הן הקריבו את הביטחון שלהן ולפעמים את החיים עצמם על מנת להבטיח את העתיד של ילדיהן. לילי רוצה להקדיש ימים שלמים לאפיית עוגיות וללמד את הארי ללוש בצק, אבל הזמן קצר וגם לה יש את הקורבנות שלה. היא יודעת שהיא יכולה לסמוך רק על עצמה.
* * *
סיריוס מצליח להשיג את כל הספרים הנכונים ורמוס מפעיל את הקשרים שלו על מנת להשיג את הנדירים שבמרכיבים, ולילי מרגישה הקלה עצומה כשהם מוותרים אחרי כמה חודשים על השאלות. אחרי שבועות ארוכים של המתנה, החבילה עם המרכיב האחרון מגיעה מפרופסור סלאגהורן יחד עם איחולים לבביים, והיא מתחילה במלאכה הארוכה של מיזוג כל המרכיבים לתרכובת אחת ויחידה.
היא לא מספרת לג'יימס, כי אין דבר שהוא יכול לעשות, ורגעי השקט האחרונים יקרים לה יותר מכל דבר שלילי יכולה לחשוב עליו. הידיעה על העתיד להתרחש גורמת לה להתכווץ, אבל הארי נצמד אליה והיא לא יכולה להרשות לעצמה לקלקל את הסיכוי היחיד שלו להישאר בחיים.
השיקוי מוכן בדיוק בזמן; נוסחה מורכבת שלילי עבדה עליה יותר משנה, עובדת עם הספרים העתיקים ביותר לרקיחת שיקויים וצמחי כישוף. היא לא יודעת אם הוא יעבוד, היא מאמינה בכוח הקדום שזרם בעורקיה ובגורל, שנרקם בידיה יחד עם ההדים הרעילים של הנוזל.
* * *
לילי שומעת את ג'יימס נופל ואת צעדיו הנוראיים של וולדמורט. ישנן שניות בהן הזמן קופא במקום ומאפשר למוח לספוג יותר מידע ממה שהוא בדרך כלל מסוגל להכיל בזמן כל כך קצר. היא נזכרת בנשיקה הראשונה שלה עם ג'יימס, בהתפייסות הראשונה, בווינגרדיום לביוסה אי שם בתחילת שנתה הראשונה בהוגוורטס, אבל הזכרות מתעופפים כמו פרפרים מבוהלים כשהארי מתחיל לבכות. ורגע לפני שהפחד אוחז בה ומרעיד את היד שמחזיקה בשיקוי, מרלן שוב לצידה, יחד עם לוסי וסוזן שמחזיקות אותה ומונעות ממנה ליפול.
לרגע אחד, לילי חושבת שהיא רואה משהו אנושי בעיניים הלא אנושיות של הדמות שהייתה פעם גבר. אבל הרגע חולף, וההבזק אומר לה שהשיקוי עבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The girl from Oz
) ואני מבינה איזה סוג של אנשים הבלוג מושך... אלה לא סוג האנשים שאני ארצה לחלוק איתם שירותים ציבוריים, על מחשבות בכלל אין מה לדבר. אבל אנשים הם אנשים הם אנשים, אותו קראפ בכל מקום, אצלי הם עוד מיעוט אבל איך זה שכמעט כל מי שפונה אלי הוא אידיוט? 
