- איך יודעים שהגעתם לשפל מדרגה?

- כשאפילו לדודה הזקנה בת המאה מהקומה מתחת יש יותר חיי מין (או שהיא זכתה לביקור מפתיע מג'יזס קרייסט, אני לא בטוחה איזו אופציה הגיונית יותר במקרה כזה).

החיים שלי משעממים יותר מבוראט. לא קורה אצלי כלום, אני לא נהנת במיוחד לחיות, העבודה שלי מעצבנת אותי וכרגע בגלל בעיות כספיות כאלה ואחרות אנחנו גם לא יכולות להרשות לעצמנו אוכל שהוא לא בא בצורתו הגולמית ביותר. אבל זה בסדר, כי החל מהשבוע אני אתחיל לעבוד כפול שעות וסוף סוף יהיה לי קצת כסף. חבל שבשביל זה אצטרך להיות תקועה במקום מסריח רוב שעות היום אבל היי, אני גדלתי בבית בו מנקים פעם בשנה וגם אז רק בגלל שמשרד הבריאות מאיים אז מי אני שאתלונן?

אגב, היום גיליתי שהמדרכה מול החנות החדשה היא מקום מרבצם הקבוע של קבוצת נרקומנים רוסים-שיכורים תמידית, איזה כיף לי, הא?

אני מחכה שיחזירו לי תשובה מצומת הספרים אבל כפי שאמא שלי אמרה לי היום, אם יש לי סיכוי לעבוד בצומת כלשהי זאת לא תיהיה צומת הספרים .

אבל אני רצינית, למה הכל חייב להיות כל כך מחורבן? למה דבר אחד לא יכול להסתדר? אחד, אני לא מבקשת חיי תענוגות, רק משהו אחד. משהו שיגרום לי להנות מהקיום חסר התכלית הזה ולא לרצות לערבב לעצמי ציאניד בארל גריי. זה ניראה כאילו כל דבר פשוט חייב להתחרבש.

עכשיו חזרתי מהשירותים. כמו שאמרתי לבאנדי ביום העצמאות, אני יכולה לא להשתין ממש הרבה זמן. כמה הרבה? השיא אני חושבת היה כמה ימים. הבעיה היא שאני שונאת שירותים ציבוריים וכשהייתי בפנימיה בכפר גלים נגעלתי מדי ללכת אז התאפקתי. במילא הברזתי הביתה כל כמה ימים אז העדפתי להחזיק הכל בפנים. אז עכשיו זה כמו סוג של יכולת על כזאת. למה אני נזכרתי בזה? כי כפר גלים, מוזר ככל שזה לא ישמע, זאת הסיבה שאני עדיין שפויה. לא משנה עד כמה גרוע אני ארגיש, עד כמה מחורבן יהיה המצב שלי, אני תמיד יכולה להגיד לעצמי שלפחות אני לא שם. שאני בחיים לא אצטרך לחזור. זה נותן תחושה מסויימת של פרופורציה. כי למרות שהחוויה הזו היא הרבה פעמים כמו סיוט רחוק שמנסים להדחיק, היא עדיין שם, עדיין חרוטה טוב טוב במוח כדי להזכיר כמה רע זה באמת יכול להיות.

והקטע העצוב הוא,

שאמא שלי מכחישה הכל.

היא אומרת שזה לא באמת היה רע (כאילו שהיא היתה שם), וזה לא כאילו שהיא לא הרשתה לי לעזוב (כנראה נשארתי לסבול מרצוני החופשי) ושכל החוייה רק גרמה לי להבין לאיזה אנשים אני לא צריכה להתחבר (כי קודם הסתובבתי עם ג'אנקיז שיכורים *מגלגלת עיניים*) אבל זה לא חשוב, הפואטה של כל הסיפור הדרמטי הזה לא היתה שלפוחית השתן שלי, אלא העובדה שלפחות אני יודעת שהיה גרוע יותר.

כולם מדברים על גלגל ועל כך שאחרי כל ירידה יש תמיד עליה אבל חוץ מאשר בסקס הכלל הזה לא באמת עובד. החיים הם לא יותר מרצף של חרא כשבינהם יש מדי פעם דברים טובים. כמו הופעות, והאוס. ירידה לא בהכרח מסמלת תקופה טובה יותר, זאת פשוט ירידה.

אה, ואל תיראו את הסרט החדש של חניעל, הוא משעמם, נמרח והנאצים אוכלים את אחותו מה שבכלל לא מפתיע כי הילדה פאקינג מעצבנת. אם כבר סרטים, אני זקוקה להמלצות. משהו טוב לשם שינוי.

עייפה, חרמנית ואומללה מתמיד.

דשה.

כמו שכבר הזכרתי בפוסט הקודם, אני ואש"כ היינו ביום שישי בהופעה של רונה קינן. לא יוצא לי להיות הרבה בהופעות ולכן לא ממש ידעתי למה לצפות, מצד אחד ברור שזה לא יהיה אירוע גדול כמו ההופעה של רג'ינה, מצד שני רציתי להיות קרובה לבמה ולכן להגיע מוקדם לא היה מזיק.

הגענו, התחלנו לחפש את מועדון הביט וכמובן שלקח לנו זמן למצוא אותו (אחרי הכל, זה לא שזה קל למצוא שלט ענקי בגובה של כמה מטרים שהיה תלוי בדיוק מול העיניים שלנו כל הזמן הזה) אבל ברגע שמצאנו אותו נתקלנו בבעיה נוספת - השלט של המועדון הצביע בדיוק על השלט העוד יותר גדול שעליו התנוסס הכיתוב "המרכז לקבלה"  מכיוון שלא היתה שום כניסה נוספת, החלטנו להסתכן ולרדת במדרגות למרכז הקבלה, מה כבר יקרה?

לשמחתנו, אחרי שירדנו אין ספור מדרגות ראינו עוד שלט, אומנם קטן יותר אבל היה כתוב עליו מועדון הביט וככה הבנו שאנחנו פחות או יותר בכיוון הנכון. נכנסנו למבנה, שמענו קולות של אנשים וכמעט שאלתי איפה מקבלים את הכרטיסים להופעה כשעיני נתקלו במין מעמד כזה שעליו היה מונח ספר תורה ענקי. עשינו רוורס מהיר ונמלטנו על נפשנו לפני שהמשוגעים היו שמים לב שאנחנו שם וחוטפים אותנו או משהו. מסתבר שהמועדון היה עוד יותר למטה, במין מבנה שניראה כמו החצר האחורית של דודה שרה. טוב נו, זה לא כאילו באנו להופעה של... בעצם, אני לא חושבת שיש אומנים בישראל שלא מופיעים במבנים שנראים כמו החצר האחורית של דודה שרה.

נכנסנו, אמרו לנו שהגענו מוקדם מדי אז הלכנו לאכול במקדונלדס. כשחזרנו, הסתבר שהגענו ראשונות לפתיחת האולם ולכן הינו יכולות לבחור כל מיקום שנרצה (יאי) והתיישבנו בשולחן הנחמד בדיוק מול הבמה. ואז ישבנו שם משהו כמו שעה וחצי בציפיה דרוכה להופעה עצמה כששאר האנשים שהגיעו כמה דקות לפני מצאו את עצמם יושבים על הרצפה (ותאמינו לי, אין דבר מגניב ואריסטוקרטי יותר מלשבת במקום הטוב ביותר ולצחוק על אלה שלא. טוב נו, אולי יש).

ההופעה עצמה היתה חוויה נורא רגשית ואישית. לא היה רעש, לא היו דחיפות, לא היו יותר מדי אנשים... אווירה אינטימית שמאפשרת לך ממש לספוג את המוזיקה ולהנות ממנה, בלי כל מה שמסביב. לא יצא לי לשמוע את הדיסק החדש שלה ולכן כשעלו כמה שירים שלא הכרתי, לא הייתי מוכנה להם והרגשתי כאילו אני עומדת לבכות מול אנשים, אבל ברוב השירים התאפקתי וזה היה יותר בכוון של... הייתי צריכה למצוא פינה פינתית לשבת בה ולא מטר וחצי מהבמה.

שום שיר שלה לא מעביר את אותה התחושה כשהוא מוקלט ולא לייב, אולי זה החשמל שנוצר בהופעה או הקרבה לאומן או האני לא יודעת מה, אבל זה פשוט שונה והרבה יותר טוב במציאות. לרונה יש כשרון לקול דרמטי במקומות הנכונים ואלימות גיטרית, אם אפשר לקרוא לזה ככה ואיכשהו דווקא הקטעים הפחות מושלמים הפכו את כל זה להרבה יותר מושלם.

אם לסכם, זה היה טוב. זה היה רגשי, נשי ומשהו שאני הולכת לחוות שוב בהזדמנות, מציעה לכם גם.

כאן יש סרטון מיום העצמאות

דברים כאלה תלויים במרכז הכרמל:

מה אני אגיד, כנראה לאלוהים אין זין להתגלות לכל אחד אישית אז הוא החליט למצוא שיטה אחרת. או זה או שהוא ממש תומך בבני סלע.

כמה שעשועי פוטושופ:

תודה לכל מי שהגיב לסיפור בפוסט הקודם, זה נורא נחמד מצידכם. מי שלא - אתם קקי (סתם, אבל אני אזכור את זה!).

היום התחיל מבטיח למדי, אני הצלחתי להתעורר בזמן, לא לשפוך על עצמי מים רותחים ואפילו הגעתי לתחנה עוד לפני שהאוטובוס הגיע. אני מניחה שאתם מנחשים שלפי חוקי היקום, שאר היום, יהיה חייב עכשיו להיות חירבון גמור. ואתם לא טועים.

אני לא אתחיל לפרט כאן על כלב אוכל האפרוחים שלנו. במחשבה שנייה, אני כן. אותו הגור שגסס לפני שבוע התחיל במסע חיסולים נרחב של כל התרנגולות והאפרוחים בחנות (כן, יש לנו עופות שמסתובבים חופשי, לא הרעיון שלי. באמת). אני גיליתי את זה כשבאתי בוקר אחד וגיליתי כמה נוצות משתלשלות מהפה של הגור הקטנטן והחמוד. חשבתי לעצמי איזה ממזר חמוד, בטח שיחק עם אחת התרנגולות ותלש לה במקרה נוצה או שתיים. אבל אז הנבלה הקיא את מה שהיה פעם התרנגולת  הייתי בטוחה שלא ארדם שוב לעולם, זה היה מחזה גועלי ביותר. אחר כך עידכנו אותי שהוא בלע 2 תרנגולות בוגרות (שיותר גדולות ממנו) ו4 אפרוחים במהלך הלילה. בשלמותם. עכשיו החרא מסרב לאכול אוכל של כלבים. נו טוב, כולנו הרי מעדיפים פאסט פוד

לאחר האירוע המרנין הגיעה לחנות גברת ספרדיה שקנתה קופסאות שימורים לכמאה חתולים והתעקשה שאני אעזור לה לסחוב אותם הביתה.

ניסיתי לרמוז לה על העובדה שאני בקושי מסוגלת להרים דף נייר שלא לדבר על שקית במשקל של כארבעים קילו מלאה בקופסאות שימורים אבל היא התחילה לגדף אותי בספרדית והתעקשה שאני אעזור לה.

"רק עד למקדונלדס!" היא קירקרה והבטיחה לי פיצוי הולם. טוב נו, המקדונלדס נמצא מעבר לצד השני של הכביש מול החנות, ולה בטח יש לא מעט כסף... מקסימום גב שבור וצניחת רחם, אני יכולה לחיות עם זה (חוץ מזה, זה לא שאני צריכה את הרחם יותר מדי).

כמובן שברגע שיצאנו התחלתי לדאוג בקשר לעובדה שהיא לא ציינה איזה סניף של מקדונלדס בדיוק אבל היה מאוחר מדי והמחשבה על אקסטרה קאש גרמה לי לאיים על הרחם שלי להישאר במקום.

הלכנו... והלכנו... ואז הלכנו עוד קצת... וסניף המקדונלדס נשאר הרחק הרחק מאחור  רציתי להגיד לה שזהו זה, עד כאן! אבל אז היא לא הייתה משלמת לי ואני נוטה לרחם על נשים שבריריות וזקנות.

הגענו לאיזה רחוב צדדי אומלל והעמסתי את השקיות אליה הביתה (הקומה האחרונה כמובן, האם ניחשתם אחרת? ולא. לא הייתה מעלית).

טוב, סיימתי. אמרתי כשהתכוונתי באמת ל"איפה הכסף גברת?" והאישה בתגובה שלפה... חפיסת שוקלד!

כוסשלהאימו!  ואפילו לא אחת שלמה, חצי חפיסת שוקולד ששכב בחור שהיא קוראת לו דירה השטן יודע כמה זמן! כאילו מה אני ניראת לכם, ילדה בת חמש? (לא לענות על זה!) רציתי לקחת את השקיות חזרה לחנות רק בשביל הפרנציפ אבל הייתי מתפגרת כמו חמור באמצע הדרך והמבט בעיניה של האישה אמר שיש סיכוי שיש לה רובה ציד בארון.

אז סחבתי 40 קילו במשך כשעה ברחובות הדר. בעלייה. בחום של שלושים מעלות עבור חצי חפיסת שוקולד. שטויות, קורה לכל אחד. נוט!

למה זה תמיד קורה לי?  אני צריכה מסאג'. ומתנקש כדי לחסל את הזונה.

מחר הופעה של רונה קינן, אני מקווה שלא אמות עד אז או משהו.