שנים לא ביקרתי כאן. תודות לחרוטון, חוויתי הרגע חוויה מיוחדת של צלילה למעמקי הזכרון.

כמו לפתוח תיבת צעצועים ישנה ולמצוא את הדובי המרוט מגיל חמש שעדיין מרגיש נעים כשמצמידים אותו ללחי.

חלק מהדברים גרמו לי לצחקק במבוכה. להזכר בעצמי מלפני כמה שנים. במחשבות של אז לעומת עכשיו.

אני מניחה שזה טבעי להרגיש את הבתוליות הזאת. ההבדל והשוני בין מה שהיה אז למה שישנו עכשיו. אבל אולי זאת רק אשליה.

אולי לא באמת גדלתי. רק אוסף החוויות התרחב ותופס יותר מקום בחיי.

אני לא בטוחה למי אני כותבת את זה. הבלוג מרגיש לי כמו אוסף של פיסות נייר מצהיבות שחלקתי עם אנשים שונים, רובם כבר לא חלק מחיי.

קראתי זיכרונות ונזכרתי בעבר, בחוויות שכבר המון זמן לא יצא לי לחשוב עליהן. באנשים שהמון זמן לא יצא לי לחשוב עליהם.

אפשר להגיד שניגבתי מהם את האבק, נהנתי מקסמם הישן נושן והחזרתי חזרה לקופסא.

יש תקופות בהן הדרמות כבר לא כל כך דרמטיות. המערבולת וחוסר השקט פינה את מקומו לעשייה לציפיה ולתשוקה לדברים אחרים. גדולים.

האם אני מתגעגעת לשפוך מילים לתוך חלל דמיוני?

לפעמים.

בעיקר חבל לי שלא יהיה תיעוד. שעוד כמה שנים לא אכנס לכאן ואתעוות במבוכה למראה המלל המטופש שפירסמתי.

לכולנו יש חלק קטן שרוצה להיות מקודד לתוך המציאות.