אני חושבת שיש לו קעקוע מסוג כלשהו על החלק העליון של היד. אם הייתי צריכה לנחש אז הייתי הולכת על חיית טרף כלשהי. טיגריס נוהם או פנתר או זאב שחושף שיניים. ההליכה שלו אינה מולדת, היא תוצר של שעות אימונים רבות בהן הוא סיגל לעצמו סיגנון מיוחד אבל אף אחד חוץ ממנו (ומאיתנו) אינו יודע את זה.

יש דברים חוץ מחוברות פורנו ישנות שהוא מסתיר מתחת למיטה. לא מעט סודות מתגלגלים בין כדורי האבק ולפעמים הם מפריעים לו לישון.

הוא מסוג האנשים שנשים זקנות לא מחבבות. הוא לא מה שנקרא, "בחור מבית טוב". למרות שהבית שלו היה דיי טוב, באופן יחסי.

אני חושבת שהמסגרת היא זו שלא הסתדרה איתו ולא להפך. המורים שלו לא התברכו בסבלנות או הבנה או ניסיון עם ילדים שקשה להם לשבת בשקט.

אז במקום ללמוד היסטוריה וחשבון הוא למד דברים אחרים מאחורי הבניינים בשכונה ובחצרות נידחות.

אני לא חושבת שהוא אהב את זה, אני חושבת שהוא ידע שאין לו ברירה אחרת.

אני חושבת שהוא מסוג האנשים שמשאיר את הטלוויזיה דלוקה בלילה. הוא לא טיפוס שאוהב שקט.

ומה אפשר להגיד עליה? אני לא חושבת שהרבה אנשים היו יכולים להגיד עליה משהו. אפילו הוריה לא היו מסוגלים למצוא יותר ממילים ספורות לתאר את ביתם. אולי כי הכל אצלה היה רגיל למדי. מראה ממוצע, תחביבים רגילים... לא משהו מסויים להצביע עליו.

אני חושבת שהיא מסוג הבנות שאוהבת לראות סרטים פשוטים ולאכול בבתי קפה ולשמוע מוזיקה קצבית בזמן נהיגה. אני לא חושבת שהיא מודעת למה אופנתי ומה לא, אבל איכשהו תמיד מצליחה להתלבש בצורה הגיונית. היא לא מסוג הבנות ששומרות על המשקל אבל אף אחד לא היה מגדיר אותה כשמנה. למעשה, אני בספק אם מישהו היה מגדיר אותה בכלל.

אולי הם לא היו קוראים למה שיש להם אהבה. הם לא מהזוגות הדביקים שהולכים שלובי ידיים או מארגנים מסיבות לכל החברים.

יש משהו מובן מאליו באיך שהיא מסתכלת עליו ואני חושבת שיש סיכוי גדול שבעוד שלושים שנה הם עדיין ידשדשו זה לצד זו בשקט אופייני של שני אנשים שנפגשו במקרה ליד דוכן העיתונים בשכונה.

אם הייתי יכולה הייתי מציירת בצבעי שמן את התקופה הזאת. בטח הייתי משתמשת בכתוב וצהוב וורוד וירוק ומערבבת הכל בצורה שתיראה כמו כתם רורשאך אבל רק אני אבין מה באמת מצוייר בה. הייתי מציירת אותה כדי תמיד לזכור את הבקרים האלה בהם הכל ניראה אופטימי ואפילו משאית הזבל הארורה לא מצליחה לקלקל את ההזדחלות האיטית מהמיטה לעבר כוס התה שלי.

לפעמים יש לי סיוטים על בית הספר. אני חולמת שאיכשהו אני שוב בתיכון, נתונה לשליטתם המוחלטת של המורים ובא לי לצעוק להם שהתרחשה טעות איומה ואני בכלל סיימתי תיכון לפני שנים! אבל אף אחד לא מאמין לי, לאף אחד לא אכפת. פעמים אחרות יש לי חלומות הרבה יותר מזוויעים, מהסוג שגורם לי להדליק את האור ולחבק את בובת הסטיץ' שלי. היום דווקא חלמתי שאני גבר. חשבתי שזה נורא מוזר ואיך לעזאזל זה קרה. מוזר שלרוב אני חולמת על סיטואציות שאני נקלעת אליהן ולא יכולה לצאת. יש מצב שזה קשור לפחד שלי לאבד שליטה ולהיות חסרת אונים. הבטחתי לעצמי לחשוב רק על ארנבונים וורודים לפני שאני נרדמת, למרות שיש לי הרגשה שזה רק יוביל לחלומות ביזריים יותר.

יש משהו עצוב בלהשתנות. יש דברים... רגעים, שלא יחזרו עוד. אמרו לי היום שאני לא יודעת שונאת פרידות ולא יודעת איך עושים את זה וזה נכון. כולל דייטים כושלים שבמקום להגיד "זה לא זה", אני פשוט נעלמת. לא יודעת איך נפרדים מאנשים, החל מפרידות קלות ועד לפרידות לעד. השיעור האחרון בקורס גורם לי לעצבות קלה. הפרק האחרון בסדרה, הדף האחרון בספר... הידיעה שמצד אחד יש התרחקות (מאני של לפני רגע) ומצד שני, התקרבות (לאני של עוד מעט, לסוף). אם הייתי יכולה, הייתי מוחקת את הסוף. שישאר לנצח רק של "עוד מעט". של המבט הזה לפני שהאדם הולך להיעלם בעיקול הדרך.

זה דיי מצחיק, אני מתנחמת בעובדה שהזמן הוא סטטי. שהוא עוד מימד נוסף (כך טוענים הפיסיקאים בכל מקרה) ושאי שם יש את האני לפני רגע ואת כל הפרידות בעולם שעוד לא התרחשו ויום אחד מישהו ימציא מכונת זמן ואוכל לחוות את הרגעים האלה שוב ושוב ולנצח. אבל הפנטזיות שלי תמיד מוזרות.

אני צריכה ללכת להתארגן אז אפסיק כאן. תהנו מהסופ"ש!

יש ימים בהם הפנטזיה על המיטה הרכה היא כמו מחשבות על אואזיס אחרי ארבעים שנה במדבר כשרק העיזים המאובקות מארחות סוג של חברה אפאטית.

שמונה בבוקר ואני כבר באוניברסיטה, מגלה ששחכתי לקחת כסף לקנות משהו לשתות ונאלצת להסתפק בשוקו המעפן של המכונה (ילדים, אל תנסו את זה בבית). אחרי שלוש שעות כבר באוטובוס לעבודה, לא שעבדתי יותר מדי. העברתי את רוב היום במשחק הבועות בפלאפון של הבוס שלי בנסיון לשבור את השיא (התקרבתי!) למי יש כח לעבוד בכלל אחרי שלוש שעות של סטטיסטיקה? עוד אין ספור שעות... שיעור נהיגה... שיחות למוקד של האוניברסיטה (ואם בצונך לקבל את תחזית מזג האוויר בזימבבואה הדרומית אנא לחץ סולמית או המתן עד שתיגמר לך הסבלנות)... אחרי חצי שעה ניתקתי בייאוש והחלטתי לכתוב להם מייל במקום. לחיי הטכנולוגיה.

אז אני מוצאת את עצמי מכרסמת בורקס חצי קפוא (למי יש סבלנות לחכות שיהיה מוכן?) מול פרק של "מחוברות" ומהרהרת לי בנושאים עמוקים כמו הטופס של הארנונה שצריך לשלם (אבל בשביל לשלם צריך לקום ולהוציא את האשראי מהתיק שרחוק ממני במספיק מטרים כדי שאאלץ לקום מהכורסא).

ועדיין מוקדם מדי ללכת לישון, שזאת בעצם הסיבה העיקרית ואולי היחידה שהחלטתי לעדכן. למען האמת אני עייפה מדי לעשות כל דבר אחר, כולל לקרוא מאמרים סופר מעניינים ששלח לי טוויטר (הידעתם שקופים יודעים דקדוק? מסתבר שקרובי המשפחה הרחוקים והשעירים שלנו מצליחים במשהו שאלפי גולשי ישראבלוג עדיין לא הפנימו).

בכל מקרה, אם כבר התכנסנו כאן ברגע מרגש זה, אנצל אותו לעידכון חגיגי:

http://www.petlovers.co.il - הקהילה לאוהבי בעלי חיים שמספקתי לי כסף לדברים חיוניים כמו מזון וליפגלוסטים בטעמים. האתר ברובו עדיין בפיתוח, אבל מה שכן, כבר יש לנו קהילה, לוח מודעות, אינדקס בתי עסק, בלוגים ובקרוב גם מאמרים ועוד הפתעות. אז אם אתם לא רוצים שאגווע מרעב בימי הקיץ הקרים והקשים שלנו, כנסו לבקר מדי פעם ואם אתם יכולים, הפיצו הלאה כי מיסחור היא לא מילה גסה (ברצינות, זה יעזור לי מאוד).