ראיתי מלא פעמים איך זה מתחיל. אחד בא וזורק מילה ארוכה. ואז בא מישהו אחר וזורק מילה עוד יותר ארוכה. ואז בא שלישי שבכלל, תוקף עם מילה שכל כך ארוכה עד שאפשר לכרוך אותה סביב כדור הארץ וישר עוד קצת כדי לתפור ללוויתן כחול חליפה חדשה. וזה לא שיש לי עם בעיה עם מילים ארוכות, יש לי בעיה עם אנשים שמשתמשים בהם לצרכים כל כך נבזיים כמו להוכיח לאדם אחר עד כמה אני נעלה, חכם וכמובן הרבה יותר אינטלגנטי מכל שאר בני האנוש שפוקדים את כוכב הלכת הזה.  כמו לקרוא את "שם הורד" לדוגמא. שהרגשת העליונות של הסופר נשפכת ממנו גלים גלים עד שכל מה שנשאר זה סוג של גועל. רק אני קיבלתי את ההרגשה שהוא כותב לא כדי להעביר מסר אלא כדי להתרברב עד כמה הוא חכם? ואולי המלך הוא עירום. עירום. עירום.

אני מכירה היטב את ההרגשה של לקרוא משהו שכתבת ולשחרר אנחה קטנה של סיפוק. כולנו חוטאים בזה. ההבדל הוא (לדעתי לפחות), היא השאלה של האם אנחנו כותבים בפירוש כדי שזה יהיה טוב או אולי כדי להגיד משהו על האופי של עצמנו (אני חכם, אינטלגנטי ומאגניב תראו על מה אני כותב). האחרון עושה לי צמרמורת. זה כמו הספרים האלה שאני לא מצליחה לסיים מרוב תחושת הבוז כלפי הסופר. למה אתם לא יכולים לכתוב כמו אוסקר וויילד, בקלילות והומור ויחד עם זאת בלי שום רצון להרשים אף אחד. אולי לא כל אחד יכול להיות הוא אבל משום מה יש לי תחושה שאפשר לכתוב הרבה יותר טוב אם מפסיקים לנסות להוכיח נקודה. אבל אני לא חושבת שהרבה יבינו על מה לעזאזל אני מדברת. Do I?

זה דיוויד לינץ' מול ריצ'רד קלי בשבילי. הראשון יוצר סרטים מסובכים שמאתגרים את הצופה וגורמים לו לחשוב על הסרט שבועות ואף חודשים והשני פשוט גורם לצופה לחשוב שהוא אידיוט (ודוני דארקו הוא לא סרט גאוני רק כי לא הבנתם אותו, אתם לא הבנתם אותו כי הבמאי הוא אידיוט).

משום מה אנשים נוטים להעריץ דברים שהם לא מבינים, זאת הסיבה שאלוהים הוא כל כך פופולארי בימינו וגברים עדיין מתרגשים לראות פיטמה.

עכשיו כשסיימתי עם זה אפשר לעבור הלאה *נושמת עמוק*

סנאים!

ולנושא שונה לגמרי,

הפינצ'ר החמוד הזה עומד בפני המתה כי הבעלים הדפוקים שלו החליטו שנמאס להם מכלב בן ה- 8 שלהם. הוא שקט, מחונך, מתפנק וכמובן חתיך עולמי (בלק יז ביוטיפול) ויהיה כלב משפחה אידיאלי לאנשים שמחפשים כלב קטן ושקט. פינצ'רים מגיעים בקלות לגילאים של 15-16 ולכן הקטנצ'יק הזה עוד לא ממש קשיש ועומדות בפנים לא מעט שנים יפות אלא אם כן הוא יסיים את חייו בסיבוב ההרדמות הבא. בבקשה תעזרו להפיץ את זה הלאה, לא נשאר לו הרבה זמן

לפרטים שלחו לי מייל: [email protected]

אתמול הלכתי לישון מוקדם יחסית (יחסית אלי בכל מקרה. אני מעדיפה את הלילה לאחרונה). הייתי מאוד עייפה ועד שעשיתי את הדרך מהסלון לחדר כל מה שחשבתי עליו היה איך אני מתחפרת בשמיכה וחולמת על עוגות שוקולד. נכנסתי בעיניים חצי עצומות, השכבתי את עצמי במיטה, הראש שלי שקע לתוך הכרית... אלא שאז! אני ראיתי אותו. בשנייה לפני שהעיניים שלי נעצמו ראיתי משהו קטן חום ודוחה שוכב על "בתו של שומר הזכרון" שלי  אחרי שניערתי את הראש כמה פעמים לוודא שזאת לא הראיה המחורבנת שלי גיליתי שזה ג'וק. ג'וק מת. שוכב על הספר ליד המיטה שלי עם רגליו כלפי מעלה ומחושיו הדקיקים מונחים ללא רוח חיים.

אררגגג!!!

איכס. יש משהו ביצורים האלה שגורמים לרפלקס ביולגי של בחילה עזה. למה הדבר הזה מת על הספר שלי אני לא יודעת. אני אף פעם לא מרססת ואפילו דוחה יתושים אין לי. כנראה הוא חטף הרעלה אצל אחד השכנים ונחשו את מי הוא בחר כקורבן להתפגר אצלו ליד המיטה?  אפילו הג'וקים באים לכאן למות... מדהים.

הרמתי אותו באחד המחושים והעפתי דרך החלון. אם הוא קיווה לקבורה הולמת, הוא היה צריך לבחור מישהו יותר מתחשב למות אצלו.

הגעתי למסקנה שאני יכולה להיות מארחת טובה אם לא כל הקטע הזה של שינאת אנשים. אני מכינה מדי יום 3 מאכלים שונים רק כי זה כיף לי וזורקת את הרוב כי אני לא מספיקה לאכול מהכל. השילובים של אתמול עשו לי כאבי בטן אבל איכשהו אני גאה בעצמי. אני בהחלט יכולה לעשות נההה לכל קרובי המשפחה המעצבנים שהיו בטוחים (ועדיין) שאני לא אצליח להאכיל את עצמי. רציתי לציין שרוב חיי אכלתי רק מזון קפוא, מוכן ועוגיות מהשוק אבל אבל הם במילא לא היו מבינים. אני ציינתי בפני הזקנות שאני עובדת ועדיין הן שאלו אותי לפני כמה ימים למה לא עניתי לטלפון בבוקר. מצחיק אותי שאצל אנשים מבוגרים הסימן לכך שמישהו מסתדר או לא מסתדר הוא מזון. כל עוד יש אוכל במקרר הכל בסדר איתו. הם אף פעם לא ישאלו איך אני, הם רק ישאלו האם יש לי מה לאכול.

אתמול סבתא התקשרה לשאול אם אני בסדר והאם אני צריכה שהיא תבוא (לבשל לי) אבל כשאמרתי שהכל בסדר היא פרצה בבכי והתחילה לספר עד כמה רע לה. אני מבינה אותה, וכואב לי על המצב בו היא נמצאת אבל היא גורמת לי להרגיש אשמה אם אני עונה לה שאני מסתדרת. איכשהו הדברים שהיא אומרת גורמים לי להרגיש כאילו היא מצפה (וצריכה) שאני אגיד לה שאני ממש לא בסדר ושאני צריכה שהיא תבוא לטפל בי. היא הודתה בזה בערך פעם אחת אבל אני פשוט לא יכולה לשחק את המשחק הזה. אפילו כשאני לא בסדר אני לא יכולה לדבר איתה. הדבר האחרון שיעזור לי זה עוד אוכל. חברות שלה אמרו לי שהיא צריכה מישהו לטפל בו אבל אני לא יכולה להיות האדם הזה, יש לה 2 נכדים קטנים שהיא גרה איתם, אני לא יכולה להשתנות לתוך התפקיד או להיות לה כתף.

אבל חוץ מזה החיים ממשיכים הלאה. אין לי מספיק מילים להודות לחלק ( קרוקודיל גנה הצ'יבורשקה שבי מודה לעד) ואין לי מספיק מילים כדי להביע גועל מאחרים. כאלה שנתקלים בהם ביום יום. כאלה שלא רואים מעבר לזרבובית של עצמם אבל מילא, הכעס הולך ואיתו כל השאר.

היום חנוכת בית לאלישבס, סוף סוף עברה לחיפה מהבירה הרחוקה והקרירה. יש לי חלום רחוק שכולם ימצאו את עצמם בסוף בחיפה ואני אגיד ביי ביי לרכבת ישראל.

צ'ירס

נכון שלא ציפיתם לעידכון?

אין כמו להעביר יום בעבודה עם מחשב נייד ומאגר סרטים שעדיין לא ראיתי או ראיתי אבל הספקתי לשכוח. בניגוד לאתמול, היום עבר מהר יחסית ואפילו הצלחתי לתפוס את האינטרנט של השכנים עם התחברות אל-חוטית או איך-שלא-קוראים-לדבר-הזה. חבל רק שזה היה לכמה שניות. בכלל, עבודה זה דבר מעיק ומשעמם אבל במחשבה שנייה, לפעמים גם לבד בבית זה מעיק ומשעמם. לפחות בעבודה משלמים לי על לעשות כלום.

היום הגיעה לקוחה מעצבנת והתחילה להתעצבן עלי כי הבוס (שלקח חופשה) הבטיח לה משהו ולא קיים. לשווא ניסיתי להסביר שמה שהיא קובעת איתו לא קשור אלי אבל היא התעקשה שאני אפתור לה את כל הבעיות בחיים, הרגשתי שעוד שנייה היא תדרוש ממני דו"ח מפורט על דרכים לתקן את החור באוזון. מנגד, ביקרה אותי גם קשישה נחמדה שאמרה לי שעזרתי לה מאוד למרות שהיא נתקעה איתי כמעט שעה ובסופו של דבר לא קנתה כלום אלא פשוט שאלה שאלות מעצבנות בערך על כל מוצר בחנות.

הגעתי למסקנה שאם אני לא ישנה צהריים אני מסתובבת ישנונית כל היום. כי 8 שעות שינה זה כלום  מסתבר. אוו ואין כמו מרק בטטה עם יותר גזר מבטטהמסתבר שיש לי קרייבינג למאכלים שלא הכנתי נכון. היום חגגתי על אורז שלא בושל מספיק זמן ומרק שעמד במקרר שבוע (כי זה יותר טעים ככה!).

הדבר המעצבן ביותר בלגור לבד זה שכל הדברים הקטנים פשוט לא מפסיקים להטריד. האם הורדתי את הכביסה? האם כיביתי את התנור? האם שמתי אוכלמים לחיות? האם ניקיתי את הכיור? כל יום, כל היום. זה כאילו עברתי אילוף אצל פאבלוב ועכשיו כל הדברים האלה חוזרים לרדוף אותי ואני בפארנויה מתמדת ששחכתי משהו (מה שבדרך כלל נכון. בעיקר התנור).

הכי טוב-

לא להתעורר מוקדם.

 שוקולד.

ספרים

 דיונים מעניינים

 מסאג'

הכי רע-

 בקרים מוקדמים

 זבלים

 רעש של מכונות זבל

 רעש בכלל

 הכי כיף-

 לגלות שכן נשאר עוד שוקולד

 להתכרבל בפוך

 ללוש קמח

 ללטף גורים

 לאונן

 הכי טעים-

שוקולד

 וויסקי

 תפוח אדמה בכל צורותיו

הכי מגעיל-

 אני אשמור על זכות השתיקה (אבל מישהי פה יודעת מה חשבתי)

 הכי יפה-

 :-]

 הכי מצחיק-

 לראות מישהו מתווכח איתך ואז מגלה שהוא טעה בפתאומיות כואבת.

 האוס, קאפלינג

 הכי מוזר-

 לראות פורנו הודי

הכי כואב-

 לקבל מכה חזקה בברך

 הכי בלוג-

 blog.tapuz.co.il/tapuz4life

הכי שם-

השם שלי!