מעניינים אותי הרגעים בהם אני לא חושבת על זה שאני חושבת.

רגעים בהם אין ניתוח ודיווח והסתכלות פנימה. מעניין אם יש אנשים שמעבירים את חייהם ככה.

וזה אפילו לא מצב של חוסר מודעות אלא יותר - מודעות ללא ביקורת. או שזאת רק אני שכל הזמן שואלת "למה?"

הייתה כתבה לא מזמן בויי נט על מישהו שצייר בזמן הליכה מתוך שינה. כמישהי שעשתה (או עדיין) את זה אני מוצאת את זה מרתק.

מה גורם למוח האנושי לרצות לצייר פתאום כשהחלק האחר עדיין רדום?

אם ההגיון והידיעה מנחים את הצד הרציונאלי שלנו, האם דברים שאנחנו לא יכולים להסביר רציונאלית אבל עדיין קיימים?

רגע, זה נשמע לא נכון.

לפי דבריו של אותו אדם, הוא מעולם לא הרגיש דחף לצייר ולא התעניין באומנות. ועדיין, משהו בו גרם לו לצייר את מרלין מונרו כל לילה מחדש.

ואיך הוא הצליח אם מעולם לא ניסה? הרי ציור זה משהו שדורש מיומנות. האם זה אומר שיש בנו חלק שלומד פרצודרות והיישום יכול להיות ממש קל לו היינו מצליחים לכבות את החלק הרציונלי שתמיד שואל "איך"?

אני מנחשת שזאת קשור לשליטה בהמיספרות אבל עדיין, יש כאן משהו מעניין וגורם לרצות לחפור קצת ברשת, דבר שאין לי זמן לעשות לצערי. 

רגע, למה נזכרתי באמן הישנוני?

אה, החלק הרציונאלי. החלק ההגיוני תמיד מוביל בשביל מסויים. עיקביות, הצורך לשמור את כל החלקים של הפאזל (או הלגו) מחוברים אחד לשני. הנטייה לראות את עצמנו כמשהו מאוד מגובש ויציב... האם זה לא פוגע בנו בסופו של דבר?

אני מבינה שחוסר גיבוש ופיזור יביא את האישיות הממוצעת להתפרקות ואסון אבל... יש כל כך הרבה אפשריות... ומי אמר שרק בגלל שאני אוהבת שוקלד כרגע זה מגדיר אותי בתור אוהבת שוקולד? ההסתברות שאני אהב אותו גם מחר? הידיעה הזאת שהדברים סטטיים... הביטחון בידיעה שיש דברים קבועים... קל להבין את זה.

ועדיין.

אני חושבת שיש לנו חלקים שלעולם לא יבואו לידי ביטוי רק כי אין לנו איך להסביר אותם ולהדביק אותם למחשבה הרציפה שלנו על עצמנו. אנחנו לא אוהבים אומנות (כי אתמול לא אהבנו) ואנחנו לא מרגישים ביטחון אף פעם כשמדובר ברגע אחד. אנחנו חייבים לדעת שיהיה עוד דקה ומחר ושנה הבאה ושניהיה עדיין אנחנו.

אוף, למדתי יותר מדי שעות ברציפות...  

ואם הלילה יהיה ממש ערפילי? והעורבים יחוגו מעל כאילו ראו וידעו כבר הכל, ואז מה?

אני זוכרת שכתבתי רשומה פעם על העובדה שאני יכולה לעשות הכל.

אני חושבת שזה קרה בתקופה בה קיבלתי את המשכורת הרצינית הראשונה שלי. כשלא ידעתי מה היה הכיוון שלי בחיים אבל הייתי

יכולה להריח אותו.

לפעמים, אני מרגישה שהכל הפוך. הידיעה שאני אחראית למה שקורה לי, היא זאת שמלחיצה אותי. הידיעה שמה שאני אעשה (או לא אעשה)

זה מה שיקבע האם אני אשיג את המטרה הסופית. שזה בכלל סותר את האידיאה של ערך הדרך ולא ערך המטרה הסופית. ראיתי יותר מדי גשרים מתמוטטים. ראיתי הרבה דברים שאסור לראות.

פיזור הנפש הזה לא אופייני לי. אני עושה דברים מתוך ידיעה שיש לעשות אותם. תוך ידיעה שאני מוכנה לעשות כל מה שידרש, רק להגיע לנקודה שאני רוצה. להיות ראויה לנקודה הזאת. שזה אולי הדבר החשוב ביותר. אולי כי עמוק בפנים אני תוהה לגבי ה"להיות ראויה". סובייקטיביות מפחידה אותי. הרעיון שאני לא רואה את עצמי "באמת" ואולי גם האחרים לא. אולי הצלחתי ליצור רושם מוטעה?

שטויות על גבי שטויות של שטויות. זה רק הלחץ. הדופק שמרעיד את הלב ולא נותן לי להתרכז במה שאני אמורה להתרכז בו. הרצון להרגיש... מיצוי.

לפעמים אני מתפזרת כמו גולות על אספלט בחצר משחקים.

 למען האמת, נכנסתי לכתוב על משהו אחר לגמרי, אבל הפוסט הזה תפס לי את העין.

להיות אישה זה אומר להיות חשדנית. זהירות שהופכת כמעט לעוד תכונה בלתי ניראת שכבר מזמן לא שמים לב אליה. כבר בגיל 7 (ולפעמים אף מוקדם יותר) אנחנו יודעות מה זאת הטרדה מינית, אונס, אנשים שיש להיזהר מהם ואת זה שאסור לדבר עם זרים. והאחוזים מדברים בשם עצמם, מי לא חוותה הטרדות לייט כאלה ששוכחים מהם אחרי כמה שעות (ימים, חודשים, שנים)? אני חושבת שה"הצאה" הראשונה קיבלתי עוד לפני שמלאו לי 10, ועוד ניראתי קטנה מגילי.

היתה לי שיחה על זה פעם. לפעמים באמת קורא שיש חוסר תקשורת. לא רק תקשורת בין גברים לנשים יכולה לבוא לידי אי הבנה. גם אנחנו, כנשים, לפעמים פשוט "לא קולטות". ויש מצבים בהם הצד השני לא מודע שהוא חצה את הקו הבלתי ניראה. לפעמים הקו הזה לא ברור מספיק, או דו משמעי או שאין קו בכלל, והוא מסומן רק כשמישהו חצה אותו והשאיר עקבות. זה לא שכל מקרה שקצת חצה את הטעם הטוב הוא הטרדה מינית. לפעמים אנשים לא קולטים מה ההבדל בין חיזור לבין פלישה למרחב הטרטוריאלי. לפעמים הם לא מפרשים נכון את הצד השני ובטוחים שהם קלטו "סימנים" ואור ירוק. יש לא מעט תחום אפור.

אבל מנגד, יש מצבים שאין כל ספק שכל הקווים נחצו. להיות אישה זה להיות מוכנה שמישהו, סתם ככה באקראי, יגע לך באיבר אינטימי. חד וחלק. לא ליטוף על היד, לא מגע פיסי רנדומלי שיכול להביע אלף ואחד דברים אלא ממש ככה - נערה יכולה לעבור ברחוב, להתקל בבן אדם והוא ירגיש חופשי לחפון לה את הציצי כאילו היא סוג של פינת ליטוף!

או לדוגמא, כשיש "הבדלי כוחות" ברורים כשצד אחד נמצא במקום נמוך יותר מהצד השני ומן הסתם עם פחות יכולת להתגונן כמו עובד - מעסיק או ילד - מבוגר. ולא, אין שום סיבה בעולם שנהג בתחבורה ציבורית ימצא את עצמו נוגע באיבריה הפרטיים של נוסעת.

זה מחליא אותי. זה קרא לי, במגוון מצבים וסיטואציות שלרוב לא השכלתי להגיב בזמן (או לעבד את מה שקרה) אבל במבט לאחור... איך הם מעיזים בכלל?

וכאילו העובדה שזאת ה"מעידה" הראשונה הופכת את המעשה לנסבל או שככל שהאדם יותר מצליח, אנחנו אמורים לסלוח לו על "שטויות" כאלה.

הגוף שלנו (בין אם זה גוף גברי או נשי), הוא שלנו. ואני לא מאמינה שקיים טמבל בעולם שבאמת חושב שלגעת במישהי בצורה כזאת יכול לבטא אות חיבה או צחוק. אני מרגישה מושפלת בשביל כל המין האנושי שבני אדם מהסוג הזה עדיין זוכים להגנת החברה. תפקיד החברה הוא לספק ביטחון לבת ה-7 שיוצאת לחקור את הסביבה ועליה מוטלת האחריות שאף בן זונה לא יאיים עליה והחופש שלה לחיות כבן אדם שלם.