וואי, התמונה הזאת ממש דומה לך (זאת שבכותרת הבלוג), אמא שלי מפגינה הבחנה יוצאת מהכלל.

כמה דברים מעצבנים ששמתי לב קיימים בעיקר אך ורק בישרא:

* פוסטי תמונות. אין לי התנגדות לראות תמונות של בלוגרים מדי פעם, במיוחד כאלה שאני אוהבת אבל בלוגים שלמים שמוקדשים רק לפירסום תמונות? עושה קצת רושם של אנשים שמאוהבים בעצמם יתר על המידה. מוזר שכל עידכון שני זועק "פוסתמונות!!1111@@!" (בדרך כלל לחיצה על הכותרת מובילה אותנו לסעיף הבא)

* רשומות שכל מה שכתוב בהן זה "למטה" - אם לא הגיבו להם בפעם הראשונה, רוב הסיכויים שזה לא יקרה גם אם יפרסמו אותה שוב רק שזה ניראה דיי פתאטי. במקום להזכיר שוב ושוב על רשומה מסכנה שלא הגיבו לה, לא עדיף פשוט להמשיך לכתוב?

* אני לא אדבר על כל הקונספרציות ועניינים מפגרים אחרים שמופיעים מדי פעם ופעם, יש את זה בכל מקום אבל זה ניראה כאילו זאת מעין ביצה וכל אחד נמצא בתוך התחת של השני. אני מניחה שזה טבעי במקום עם כ"כ הרבה גולשים אבל בכל זאת, נחמד להיזכר שבסך הכל מדובר באנשים רגילים שכותבים, זה הכל.

אני לא קוראת בהרבה בלוגים באופן קבוע, לא כאן ולא בתפוז. למצוא כותב מוכשר בבלוגים זה בדיוק כמו למצוא סופר טוב, פנינה באוקיינוס למרות שבסופו של היום זה שווה את זה.

אני לא חושבת שכל בלוגר חייב להיות "טוב". אני לדוגמא כותבת בעיקר בגלל שאני לא יכולה לא לכתוב, אפילו אם זה משעמם ואידיוטי אבל אני גם לא מצפה שיגיבו לי. זה מרגיע אותי. מה שכן מעצבן הרבה פעמים אלה התחנונים לתגובות וליחס. אם לאנשים יש מה להגיב, הם יגיבו. אם לא, כנראה שאין מה  - זה שיוצאים מהעור כדי לאסוף עוד תגובות רק מוכיח דברים לא חיוביים במיוחד. קצת כמו לשאול: "איך אני ניראה בבגד הזה?"

אז לא אהבו אתכם בבית ואין לכם חברים וגם לא מנת משכל גבוהה במיוחד. קורה. תגובות בבלוג זה לא מה שיעזור למצב, באמת שלא.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

חידשתי היום את הקשר עם חברה בריטית שלא דיברתי איתה כמה חודשים. העלנו זכרונות מהתקופה שרק הכרנו, לפני יותר מארבע שנים כשאני עדיין הייתי עם האקס והיא עבדה בחנות למשקפיים. היא לא האמינה שנפרדנו, אני לא האמנתי שהיא חזרה לאוניברסיטה לסיים את התואר ועוד כל מיני דברים קטנים וגדולים. קשה להאמין איך חיים משתנים בזמן כ"כ קצר.  לפעמים אני חושבת שהייתי נותנת הכל כדי להציץ לחיים שלי בעוד... נגיד, חמש שנים אבל במחשבה שנייה, אולי עדיף לא לדעת.

לבד כמעט שישה חודשים, לא מאלה שיהיו עם מישהו רק כדי להיות עם מישהו אבל הסקס חסר והמגע חסר ואני מתחילה לחשוב שאולי עדיף פשוט להזדיין עם מי שבא ואולי תחושת הגועל תעלם אחרי הזין החמישים ואחד או משהו (או אחרי הטקילה החמישית, מה שיבוא קודם).

~בקטע הזה אירע בטח מהנהנת בהסכמה~ (חבל שאת לא נותנת לי אישור לצטט אותך, כלבה)

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

שיכנעתי את אמא לקנות סוף סוף ספה ולצבוע את הדירה ואני אפילו חושבת על לקנות עוד כמה רהיטים מהמשכורת, מה שנישאר רק לתפור לי סינר -.-" ג'יזס, כנראה שהדברים האלה פוסחים על דור או משהו, סבתא תיהיה מאוד גאה.

נוזל קריר שמחליק במהירות דרך המזרק וזה נגמר.

עיניים פעורות שקפאו במבט ריק ומה נצרב בתוכן?

סבל, פחד, יאוש, הקלה?

ריח התרופות מעורבב בחומרי ניקוי וקצת מולקולות של חרדה

אני מריחה אותם, כנראה שגם הוא.

הוא מרים עיניים עצובות וכואבות, לא בטוחה מה רוצה לומר

אולי הוא עדיין לא מוכן לוותר על החיים

אולי נמאס לו מהכאב והוא רוצה ללכת

אולי כדאי לחשוב שהוא רוצה ללכת.

כמה חיבוקים אחרונים מהאנשים אותם אהב

כמה מילים לסיום והוא נשאר לבד

הוא מפחד, מסתכל מסביב... לאן כולם הלכו?

הוא נשכב בעייפות על השולחן

הולך מהר-

מהר מנקים את השיערות מהשולחן

מכניסים לתוך שקית שחורה את מה שנישאר

ואין זכר.

יומיים אחרי זה אני מגלה שהוא עדיין בפריזר כי האיש של הגוויות עדיין לא בא.

ברר עושה לי עור ברווז.

היום הביאו חתול עם עמוד שדרה שבור. היה בכאבים נוראיים ונלחם כמו שרק חתול יכול.

חבל לי עליו, למרות שלא היה מה לעשות. אבל איך מסבירים לו את זה?

איך אני אוהבת את הצביעות של התקופה הזאת, פשוט מחמם את הלב הקטן והמסכן שלי.

אז סליחה באמת, סליחה שאני לא קונה את זה.

כל הבבונים שבינכם - אלה שמתנהגים ברחוב כמו קבוצה של קופים שעירים מהג'ונגל; דוחפים, רומסים, צועקים, יורקים, לא רואים אף אחד ממטר, מרביצים, מתחצפים, מפליצים, מחטטים, מגרבצים, משהקים (בדרך כלל כל הדברים האלה ביחד) אבל בכל זאת, לא שוכחים להגיד "גמר חתימה טובה" בכל הזדמנות ולחשוב שזה פותר אתכם ממשהו, שזה הופך אותכם לאנשים יותר טובים איכשהו.

כמו השכן הנחמד שלי מלמעלה, שמרגיש חופשי לבעוט בכלבים ולהאשים אותי בזה שאני רוסייה ולקלל אבל פתאום, שבוע אחד בשנה הוא מפליץ את הסליחות שלו כאילו זה עוזר למשהו, כאילו הוא לא יחזור להיות הבבון המסריח שהוא היה קודם שבוע אחרי.

תתעוררו ותתחילו ללמוד קצת במקום לשחק כדורגל כל היום כי כשתלמדו לקרוא תבינו שתהליך האבולוציה החל מזמן והגיע הזמן לנסות לפתח את המוח המצומק שלכם מעבר לקילוף גרעינים שחורים. כמה ישראלי מצדכם, לבקש מכולם סליחה ואז לחזור להתנהג כמו בהמות.

למען האמת, אף אחד לא באמת רוצה לשמוע סליחה בגלל תאריך אומלל, זה מפגר לחלוטין. במקום להתנהג כמו עדר טיפשים, לא עדיף לנסות ולראות מה באמת לא בסדר עם ההתנהגות שלכם?

אני לא חושבת שבני אדם נועדו להיות מושלמים (זה נועד ליצורים קטנים ופרוותיים שכל תפקידם בעולם מסתכם בלהיות חמודים), אני גם לא חושבת שעלינו לשאוף לשלמות אבל ראבק, קצת ציוויליזציה? קצת הרגשה שהתפתחנו קצת מאז ששמנו בצד את המקל לציד נמלים והקקי?

אני זוכרת שחזרתי מלונדון והייתי בתחושה מגעילה במשך כמה שבועות -  למה בני אדם מתעקשים להתנהג בצורה שבסופו של דבר מוציאה להם עצמם שם רע? אז על מה סליחה? סליחה תגידו לילדים שלכם שלא הצלחתם לנסות להפוך אותם לדור יותר נורמאלי של אנשים.