אני לא יודעת מה גרם לי לחשוב שאני יכולה לסחוב 10 ליטר של צבע + דברים נוספים כקילומטר עד לתחנה. הרגשתי ספונטנית, רוב ההחלטות הגדולות יחסית שלי הן כאלה. ז"א, ההחלטה לצבוע את הדירה היא ממש לא ספונטנית אבל הכניסה להומסטנר היא לגמרי כן. אז גררתי את עצמי לאורך הרחוב עם הדלי המזורגג בלי למצוא אף מונית (כי כבר לא אכפת לי לזרוק כסף העיקר להגיע הביתה) ולא היו מוניות ואני ממש ממש שונאת לסחוב דברים ממש ממש כבדים והכל היה ממש ארגגגג.

תכננתי לבוא ולצבוע כל הלילה אבל כשהגעתי הייתי כל כך חסרת כוח שפשוט החלטתי לדחות את זה ליום שישי. חוצמזה לצבוע קירות בחושך זה רעיון קצת דבילי. אבל אני ממש נרגשת לקראת הרעיון שוואו, עוד מעט הקירות שלי יהיו קצת פחות מגיעילים. אני צריכה שינוי, חייבת. לכסות את הכיעור העירום והמגעיל הזה של ציורים בגיר, לכלוך וסתם.

הפכתי לעקרת בית. במקום לקנות בגדים או נעליים אני קונה שטיחונים קטנים וצבע לקירות. מזעזע. אפילו לא התאפקתי והגנבתי מבט עורג לעבר הוילונות אבל להתקין את המוט הזה שאמור להחזיק אותם זה כבר מעבר ליכולת שלי.

עייפה מכדי לחשוב...

כמה אופטימיות יש בדרך כלל בהתחלות חדשות.

שנה טובה, נוביי גוד, האפי ניו ייר אנד מרי כריסמס. מה זה משנה? כולנו רוצים לחשוב שמשהו חדש מתחיל. התאריך הוא משהו שולי ולא חשוב.

אין לי חשק ללבוש לכבוד החג אופטימיות מזוייפת. או להעמיד פנים או להגיד שאני מלאת ציפיות. אני הכנתי ברכת ראש השנה אבל עדיין לא שלחתי אותה. בבוקר היה קשה לי להרים את עצמי מהמיטה, כל היום היה מדכא בלי שום סיבה מיוחדת ואין לי חשק לכלום. טלפונים לעשות, אנשים לדבר איתם, להזיז רעיונות, לחשוב על דברים... אני מצליחה לעשות את הדברים שנראים לי החשובים ביותר אבל לפעמים אפילו גם אותם לא. לפעמים אין לי מצברוח אפילו לסרק את השיער. אבל זה לא שמשהו לא בסדר (כלומר, משהו חדש) זה פשוט מצב מעצבן של חוסר חשק קיומי כזה. לפעמים בא לי להכנס לבואה ולישון אלפיים שנה. לא למות, פשוט לברוח לכמה זמן מלהיות קיימת. מהצורך התמידי לפתור בעיות, לחשוב על דברים, להזדקק.

רגעי האושר נדלקים ונכבים כמו נורות קטנות שנשרפות מהר מדי ואין לי כח. לא לכתוב, לא לצייר, לא לראות סרטים, בקושי לקרוא ולראות פרק בסדרה פה ושם. לפעמים אני חושבת שגם את זה אני עושה רק כדי למלא את הזמן.

נשאלות המון שאלות. למה את לא מוצאת עבודה יותר טובה, למה את לא פונה כבר לפסיכולוג חינמי למה ולמה ולמה. אני עצלנית ואין לי חשק. אני רוצה למלא ימים בכלום. אני רוצה חוסר דאגה ושקט. בעיקר שקט. פעם חשבתי שאני טיפוס דרמטי מדי אבל דיי כבר, כמה אפשר. שכמה שנים יהיה רק שקט. אבל רק מתים חיים בדממה מוחלטת.

שנה חדשה? מקווה שיהיה יותר טוב, חוץ מזה אין לי הרבה ציפיות. לשרוד? לא לשקוע לדיכאון? אולי קצת שוקולד ושכולם ירגישו טוב.

בגלל אנשים מסויימים () דוד שלי וסבתא שלי בטוחים שאני חולת איידס בפוטנציה. יותר נכון, דוד שלי חושב ככה. סבתא שלי התחילה בנאום המרגיע הרגיל שלה: "מי בכלל רוצה לגעת בה?"

 ואז אמרה שזה הכל באשמתי, שהיא תמיד ידעה שאחלה באיידס מהרגע שסגרתי את הדלק כשהאקס בא אלי (לפני כמעט 6 שנים) ושהיא לא מתכוונת לשלם על המצבה. דוד שלי הושיב אותי ברצינות תמהונית של חוקר שב"כ מעורער בנפשו והתחיל לחקור עד כמה זה רציני ומתי אני אדע את התוצאות  היה נורא קשה לא להתפקע מצחוק, הצלחתי להחזיק מעמד בערך חמש דקות. הפיתוי לעבוד עליהם קצת היה גדול אבל לצערי הם נכללים בקטגוריית האנשים חסרי חוש ההומור וחשדתי שמעשה כזה היה מסתכם בזה שסבתא היתה נשארת לגור פה לנצח.

מה שכן, היא היתה מאוד מרוצה מהעלמותם של הבלינצ'ס, בדרך כלל לוקח לי ימים שלמים לסיים אותם. היא לקחה את זה כרמז והכינה עוד ערמה בגודל של מגדל אייפל קטן בתקווה שגם הם, יעלמו במסתוריות עד הבוקר  היא בטח חושבת שהאיידס גרם לפתח תאבון בריא.

לעבודה הגעתי רעבה בגלל ששחכתי לאכול בבוקר או לקנות בורקס בדרך אבל למזלי מצאתי שתי לחמניות בתוך שקית ליד הקופה. חבל שלא הסתכלתי עליהן לפני שהכנסתי אותן לפה כי בסוף הסתבר שהם היו שם הרבה זמן והתחילו להצמיח דברים ירוקים ומוזרים. אמא שלי תמיד אמרה לי שפנצלין זה בריא (וגם, זה לא עובש, את פשוט לא רואה טוב/זה היה ככה). למרות שניראה לי הקיבה שלי חזקה בערך כמו שלפוחית השתן שלי (גנים משובחים וכפר גלים).

בזכותה של וסינה ראיתי השבוע את אמלי, סרט שנמנעתי מלראות אותו עקב ההתלהבות הרבה סביבו מה שהיה דיי טיפשי כי ההתלהבות היתה בסך הכל מוצדקת  הוא חמוד, מקורי, מרגש ובכלליות מאוד אני. הייתי צריכה לראות אותו קודם, אז מה שרוב אוכלוסיית העולם מתלהבת ממנו? אם זה ניראה כמו ברווז, נשמע ברווז והולך כמו ברווז יש סיכוי שזאת פצצה מתוחכמת של האל קעידה.

לא אין לצרור המילים האלה משמעות, פשוט ממש משעמם לי. משעמם מדי אפילו בשביל לשמוע שירי ילדות רוסיים (כי עשיתי את זה עכשיו במשך שעתיים) ובעקרון... ממש ממש משעמם לי אז אני ממשיכה לכתוב למרות שאין לי על מה. אפילו לא עוד דבר קטן לכתוב עליו. שום חוויה שהייתי רוצה לספר עליה ברגע זה. 

במחשבה שנייה, שירי ילדות לא נשמע כרעיון רע כל כך...

קליספרה