ובחוץ כולם מזמזמים, כמו זבובים מתחת לכלי זכוכית כבדים. כאילו הזימזום החזק ביותר יגרום לה להתנפץ. היחיד שהולך להתנפץ הוא הזבוב. אולי הפתרון הוא לשבת בסבלנות ולחכות. אף אחד לא הולך להתרשם מזבוב שמנסה יותר מדי.

האדמה פותחת פה גדול לעולם ואני מהלכת על הסדקים, ולא נופלת פנימה. הקול שקורא מתוכה לא קורה בשבילי, לא קורא בשמי.

אז אולי לא נועדתי לשנות את העולם או לשנות מישהו. או בכלל, להתעסק בעניינים חשובים.

אבל יש לי חיוך ויש לי את היום והסתיו רענן מתמיד.

אני מעדיפה להיות מאושרת מאשר להיות חכמה מהדביל התורן. ובא לי להגיד לכל אלה... פשוט תסתכלו למעלה. או למטה. או מסביב. איך אפשר לא לאהוב את זה? איך אפשר לא לראות?

אני יודעת שגם מחר אני ארדוף אחרי פרפרי שמש ואדמיין ואשקע בזיכרונות. אני סוחבת איתי את כל הספרים שאהבתי מפעם ואני חיה בשביל אלה שעוד לא הספקתי לאהוב. אי שם יש אי עם כל האהבות שלי. אי שם יש ספר שמספר עלי ועל פרפרי שמש שקופים.

לא, זה לא ממש קטע יצירתי. אני מרגישה כמו... אני מרגישה את הסתיו. את הקרירות בבוקר ובערב, את השקיפות החדשה של האויר, את הצבעים ואת המשהו הלא מוסבר שמרחף סביבי. ושום דבר לא יכול לגעת בי. לעשות לי נזק. דברים כאלה סופם להיגמר, אבל אני מרגישה שלמדתי המון.