אני נוסעת באוטובוס והאורות מהבהבים כמו המחשבות בראש המעוות שלי.

סבתא שלי סיפרה לי היום סיפור.

הוא מתחיל כסיפור גבורה, על חייל נאצי אמיץ שעזר לאשה יהודיה בזמנים קשים והשיג תרופות על מנת שהיא ובתה בת כמה הימים (וזאת בת השבע) ישרדו. אם היו מגלים, הוא היה מת. אבל הוא עשה את זה בכל מקרה. האישה מתחבאת אצל חמותה, שאינה יהודיה. 

אחר כך המסך מחשיך, ומעבירים את החייל הגיבור למקום אחר. אין לו ברירה ואין דבר שהוא יכול לעשות.

חודש לפני השיחרור ולפני שכל הסיוט עמד להיגמר, אחת השכנות נלחצת ומדווחת.

יורים באישה והתינוקת בת כמה הימים. הילדה הגדולה יותר נשארת עם הסבתא בדרך נס, לא ברור איך.

אלא שהסיפור הוא אינו סיפור אגדה. והסבתא, בהיותה אישה חרדה לגורלה לוקחת את הילדה בת השבע לאנשים עם הרובים על מנת שיהרגו אותה והיא תחיה. הילדה נשארת בת שבע לנצח, הסבתא זוכה לספר לבנה את החדשות.

הבן מודע לכך שלא היתה יכולה להציל את אישתו והילדה הקטנה אבל לעולם לא יסלח לה על הרצח של בתו הגדולה. הוא שרד על מנת לחזור הביתה ולגלות שאמא שלו לקחה את בתו בשביל המוכר מהבית בידיעה גמורה שהיא רוצחת אותה.

קצת לא מסתדר בראש, הדבר הזה. סבתא שלוקחת ילדה קטנה כדי שירו בה. דברים כאלה לא באמת קורים...

אמא שלי נקראה על שמה של אותה ילדה, שהיתה בת של החברה הטובה ביותר של סבתא רבה שלי. היינו אמורים למות גם, אבל השכלנו לברוח בדקה התשעים. הרוב לא.

מאוחר יותר דיברנו על מזג האויר וארוחת צהריים.

שמעתי את הסיפור פעמים רבות, מעולם לא עד הסוף.