השבוע בקושי התחיל ואני כבר תשושה. העבודה כל כך מייגעת, תמיד נדמה לי שהיום לא הולך להסתיים ואז בום!!! ארוחת צהריים ובום!!! 5 על השעון והבייתה. הדקות בין לבין הכי קשות אבל הן חולפות. וזה מה שכל כך טוב ורע בזמן. הדואליות של הזמן, אתם יכולים לקרוא לזה.
מחר אני כבר אצליח לראות את סוף השבוע, אמנם מרחוק.
אני מנסה להזכיר לעצמי שהעבודה הזאת היא לא צבא ועדיין אני מרגישה כמו בצבא, בתפקיד די נורא ומגוחך. נכון, אני יכולה לעזוב.
אבל...
אני לא יכולה לעזוב.
מה זה יגיד עליי כעל בן אדם בוגר אם אני אפרוש מהעבודה הראשונה שלי אחרי 3 ימים?
לא משנה, אני אפילו לא חושבת על זה.
היום אחרי העבודה סידרתי את תשלום שכר הלימוד עם אמא שלי, אני מסודרת מבחינת השנה הראשונה. קצת פחות לחץ על כתפיי עכשיו. רק צריך להיפתר מכל השאר ואז אני באמת מסודרת, כנראה שאז אני הופכת להיות מישהי אחרת. מישהי שתמיד רציתי להיות אולי?
לא משנה, גם על זה אני לא חושבת.
ובכלל, אני לא חושבת הרבה לאחרונה.
אני רק מפחדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
GentIe