הערב אני שפוף ביותר...
אחרי יום עמוס בפעילות, היצר ההרסני שלי לקח פיקוד על חיי ופאקינג ניווט אותם לאייסברג הכי גדול שהים התיכון אי פעם ראה.
כלכך קשה, לחיות עם הניגוד הזה של מערכת יחסים סבוכה, כואבת ומכאיבה עם המשפחה שלי שמצד אחד אני לא יכול איתם,
אבל גם לא יכול לגמרי- בלעדיהם.
אנסה לרכז עכשיו את מה שיש לי להגיד,לכל אחד מהם/ן, ולמרות שמאוד סביר, שהפעם הבאה שבv אראה אותם,
תהיה, רחוקה, חשוב לי להוציא את ה"דיבוק" הזה ממני.
אז, ככה:
אבא- אני כלכך סקרן לדעת מתי נהיית כלכך ריק. יש לי כזאת תחושה שאם הייתי מצליח לבודד את הנקודה בזמן שבה וויתרת על האושר שלך
והחלטת להיות כלכך רע אולי, רק אולי, החיים של כולנו היו נראים אחרת.
כל אותן שנים שבהן היית ד"ר ג'קל ומיסטר הייד...מדוע רק אני הוצאתי את מיסטר הייד בכזאת תכיפות, וגם- איך ד"ר ג'קל הגיח מידי פעם ...איך אדם יכול
להיות אבא כלכך גרוע ומצד שני לחייך לעולם כשצריך.
אמא- אני כלכך אוהב אותך. ורק בגלל זה אני מנסה כל יום מחדש לסלוח לך:-( כשאני לידך, אני עדיין אותו ילד שחושב שאמא שלו תביא לו את
הירח , רק אם ירצה. לפעמים רק לפעמים אני זוכר את הכעס שהיה אגור בך , את התסכול ואת הייאוש.
הכי בעולם הייתי רוצה להיות - הבן שלך. לא רוצה, להיות התאום/ה הסיאימית שלך.
סבתא- היית האמא שלא היתה צריכה להיות לי. בחרת בי, ועד שהלכת לעולמך, העולם שלנו סגר עלי וגזר עלי להיות בודד , כמוך.
אני מכיר עצמי דרכך ולא זוכר את הנקודה שבה הפסקת להיות איתי/אני.
בימים אלו של פורענות אני כלכך מתגעגע אליך. מתגעגע לדברים הקטנים שהיינו עושים ביחד- קיפול כביסה, קריאת מודעות האבל בסוף העיתון:-)
הצעדות הארוכות במעט הזכורנות שנשארו לך מהילדות שלך וגם לשותפות הזאת שבה תמיד קשה ומייגע ואז שבא צחוק אחד קטן
כלכך בלתי מתוכנן יש תחושה שזה שווה את הכל.
לאחים שלי- אין לי מה להגיד לכם. לא כועס יותר לא מאוכזב יותר לא שונא יותר לא אוהב כבר
תחושה אחת מלווה אותי כשאני חושב עליכם- שותפות גורל.טוב אולי שתיים- חרטה.
אני מצטער כלכך מצטער על הכל.
רק אם היינו יכולים לראות אחד את השני.
_______________________________________________________________________________________________
לעצמי-
Live, and let{yourself} live.
מצרף שיר-
Edith Piaf - Non, Je ne Regrette Rien
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
