דברים שלא אגלה

תודה רבה על כל התגובות! הפרק הקודם היה דיי קצר...הפרק הזה הוא דיי ארוך.

תהנו (:

בפרק הקודם..

פתאום הרגשתי שמשהו מכסה את עייני, אחיזה חזקה ביד ודקירה כואבת ליד הכתף. לפני שהבנתי מה קרה, שקעתי בשינה.

פרק 2

אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, התעוררתי. שמחתי לגלות שאני עדיין בבית אבל הרגשתי נורא. זכרתי רק במעומעם את מה שקרה וזה לא הפריע לי יותר מדי. ראיתי שהרופא תקע בי מחטים וכל מיני צינורות מלחיצים, אבל הרגשתי כ"כ רע שזה לא הפריע לי במיוחד.

הבטתי הצידה וראיתי שרק הנער נשאר בחדרי. אני לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הנער, רק שלא יכולתי להבין מאיפה. הוא שכב על הספה ונמנם. בחנתי אותו. רק עכשיו שמתי לב כמה הוא יפה. גבוה, רזה ושרירי. השיער שלו בצבע חום בהיר ומגיע לו עד לכתפיים, וזכרתי שהעיניים שלו היו בצבע תכלת – טורקיז עמוק ויפה.

המשכתי לבהות בו, מרגישה מגוחכת במיוחד במשך כרבע שעה ואז הוא התעורר. הנער תפס אותי בוהה בו. "יופי! מטומטמת!", כעסתי על עצמי.

הוא קם מהספה וניגש אליי. "אנדי?" שאל בחשש. הבטתי בעיניו. "איך את מרגישה?" שאל אותי, וחייך חיוך מודאג. "אני חושבת שחרא יתאים פה" עניתי לו בקול צרוד והסטתי מבטי.הנער התחיל לצחוק. אני חושבת שהצחוק שלו היה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

הרופא, שכבר דיי התחלתי לשנוא חזר לחדר והנער השתתק מיד. הרופא נראה מוטרד והחל לדבר עם הנער בלחישות, כדי שלא אשמע. קלטתי כל מיני מילים שהרופא אמר לו, מילים מסובכות וארוכות שלא הבנתי את משמעותן. "מה קורה פה? מה קרה לי? למה אתם פה?" השאלות זרמו ממני בקצב.

הרופא ניגש אליי במבט מוטרד משהו. "אנדי, את מאוד חולה. אנחנו פה כדי לעזור לך. אם תשתפי איתנו פעולה תוכלי להבריא מהר ולחזור הביתה.

אנחנו לא נפגע בך".

משהו לא הסתדר לי. "תוכלי לחזור הביתה? אני בבית כבר!". "למה אתה מתכוון כשאתה אומר לחזור הביתה? זה הרי החדר שלי! מי אתם?! מה אתם רוצים?!", התחלתי לצעוק על הרופא. "זה ניראה כמו החדר שלך כדי שתדאגי פחות. העברנו אותך לפה בזמן שישנת. אל תלחצי, נסביר לך הכל אחר כך. עכשיו את צריכה לנוח. קוראים לי ג'ק ולעוזר שלי צ'ייס. אנחנו כאן בשבילך". מה שג'ק אמר לי הלחיץ, הפחיד ובלבל אותי עוד יותר.

בהחלטה של רגע, אזרתי אומץ, תלשתי מעצמי כמה שיותר מהר את כל הצינורות, קמתי מהמיטה וברחתי לכיוון הדלת של החדר. ג'ק תפס אותי בידיו הגדולות והקרות אבל השתחררתי מאחיזתו. לא רציתי להיות כלואה שם. בלי לדעת איפה אני, במקום שנראה כמו החדר שלי, עם אנשים שמפחידים אותי ומסממים אותי. לא ידעתי מי הם, מה הם או מה רוצים ממני. חוסר הידיעה עורר בי רצון חזק יותר לברוח משם, ונתן לי את הכוח. רצתי במדרגות, נאבקת בחולשה ובכאב. יצאתי מהבניין והתחלתי לרוץ ברחובות. לא ידעתי איפה אני. לא ידעתי למה לקחו אותי לשם, הדבר היחיד שידעתי הוא שאסור לי לחזור לשם. נתתי לרגליים להוביל אותי, רצה כמו חיה ניצודה. יכולתי לשמוע את הלב שלי הולם בפראות בחזה, שירד ועלה בקצב מטורף.

הגעתי לשדה ירוק. מבודד. לא היה כל זכר לעיר או לרחובות. האטתי את הקצב, הרגשתי בטוחה יותר. פעימות הלב שלי החלו לחזור לקצב הרגיל ואז הרגשתי את החולשה חוזרת אליי, מציפה אותי מחדש. הרגליים שלי כשלו ונפלתי. בשלב מסוים העייפות גברה עליי ונרדמתי. התחלתי לחלום. החלומות שלי היו מוזרים, מעוותים ומלחיצים. בכולם הופיע צ'ייס. המבט המרגיע בעיניו התכולות רדף אותי בחלומות שלי.

התעוררתי, ראיתי שאני עדיין בשדה. הרגשתי מגע של יד חמה ורכה, מלטפת את שערי. לא ידעתי מי זה. אבל להפתעתי הרבה, זה לא הפריע לי. הרמתי את מבטי למעלה, והופתעתי לגלות שהיד שליטפה אותי שייכת לצ'ייס. ניסיתי לשאול אותו איך מצא אותי, אבל הוא קטע אותי, "אנדי, אל תדאגי. זה אני, צ'ייס. לא אפגע בך, אני רוצה לעזור לך". לא יודעת למה אבל תחושת בטן אמרה לי שהוא דובר אמת. צ'ייס עזר לי לקום. "בואי נלך אנדי. לא כדאי להישאר כאן יותר מידי", הקול שלו נשמע לחוץ ומבטו היה מודאג. התחלנו ללכת עד שהגענו למכונית קטנה ושחורה שנראתה לי יקרה. נכנסו למכונית וצ'ייס התחיל לנסוע. "אפשר לדעת לאן נוסעים?" שאלתי בקול חשדני.

שבוע קודם:

"אנדי! תתעוררי! תבדקי שלא שכחת כלום!" צעקה אמא שלי. זה היה בוקר יום ראשון, יום חם בשבוע האחרון של החופש הגדול. היום אנחנו עוברים דירה. אבא שלי קיבל קידום בעבודה אז אנחנו עוזבים את העיירה שלנו ועוברים לעיר גדולה במרחק 5 שעות נסיעה מכאן. אני וטומי לא רוצים לעזוב. לא רוצה לאבד את כל החברים שלי, בטח לא לפני שאני עולה לתיכון!.

המשאית הגיעה לבית שלנו, העובדים העמיסו את כל החפצים שנותרו ויצאנו לדרך. אחרי 5 שעות ארוכות מידי הגענו לבית. היה לנו בית פרטי גדול. החדר שלי היה פי 2 יותר גדול מהקודם והוא היה בקומה השנייה. התחלתי לסדר את הדברים שלי. אני שונאת בלגן. אחרי כמה שעות נמאס לי אז החלטתי לצאת החוצה, לנסות להכיר את האזור. "אמא! אני יוצאת להסתובב קצת בחוץ!" צעקתי מדלת הכניסה. "בסדר אנדי! אל תתעכבי והיזהרי!". "בסדר...מה שתגידי...", פלטתי לעברה ויצאתי לרחוב. התחלתי להסתובב וללכת, לא הכרתי את האזור בכלל, נתתי לרגליי להוביל אותי. בליבי קיוויתי שאצליח למצוא את הדרך חזרה.

אחרי הליכה של 20 דקות הגעתי לפארק גדול עם שבילים והרבה עצים. הוצאתי מהכיס את האוזניות, הפעלתי מוזיקה והתחלתי ללכת על השביל בפארק. פתאום ראיתי מהצד הבזק אור חזק שהזכיר לי פלאש של מצלמה. הסתכלתי לכיוון שממנו הגיע האור וראיתי ממש לרגע נער, הוא ניראה בערך בגילי, גבוה ועם שיער חום. ראיתי שהייתה לו מצלמה. לא הבנתי. "למה שהוא יצלם אותי?" הרהרתי עם עצמי. "אולי אני סתם מדמיינת והוא פשוט צילם עצים או איזה חתול שעבר?". הנער קלט את המבט הבוחן וההמום שלי, יצא ממחבואו מאחורי העץ ופתח בריצה מהירה. לרגע שקלתי לרוץ אחריו.

בסופו של דבר ויתרתי על הרעיון, הייתה לי תחושה לי תחושה רעה ואני בדר"כ סומכת על האינטואיציה שלי. טיילתי עוד קצת בפארק והחלטתי לחזור הביתה. אחרי חיפוש של רבע שעה וגם כמה הכוונות הגעתי סוף סוף הביתה. לא הספקתי להיכנס הביתה וישר שמעתי צעקות. "אנדי?! איפה היית?! את בסדר?!?!?! את לא מבינה כמה דאגנו לך!", אמא המטירה עליי שאלות אחת אחרי השנייה. "כן בטח! דאגתם?" חשבתי לעצמי. "אם הייתם דואגים, לא היינו עוברים לפה!".

"תירגעי אמא, הכל בסדר. פשוט לא שמתי לב לשעה. זה הכל. לא צריך להתחרפן!". עניתי לה בקול אדיש והלכתי לחדר שלי. לקחתי בוקסר וגופייה והלכתי למקלחת. נתתי למים לזרום עליי, לשטוף ממני את כל הדאגות. "לפחות לכמה דקות", נאנחתי. אחרי כמה דקות הרגשתי טוב יותר ויצאתי מהמקלחת. לבשתי את הבגדים, קלעתי לעצמי צמה ונכנסתי למיטה. ניסיתי להירדם הרבה זמן אבל השינה פשוט לא באה. הסתכלי על השעון וראיתי שכבר עברה יותר משעה. החלטתי לראות טלוויזיה. עברתי בין הערוצים אבל כרגיל, לא היה מה לראות.

נאנחתי בייאוש, וירדתי למטבח לקחת מים. מזווית העין ראיתי צל כהה של בן אדם עומד בחלון. נפלטה לי צווחה קטנה אבל עצרתי את עצמי בזמן. הסתכלי שוב על החלון אבל הצל נעלם. התחלתי להרגיש כאילו מישהו עוקב אחריי, והזיכרון של הנער בפארק חזר אלי, אבל לא קישרתי בינו לבין הצל בחלון.

עברה בי צמרמורת. נלחצתי והייתי בטוחה שאני הוזה. "אנדי, את חייבת לישון, את מתחילה להזות מרוב עייפות!" אמרתי לעצמי. שתיתי את כוס המים ועליתי חזרה לחדר. נכנסתי למיטה, התכרבלתי בשמיכה ובסוף נרדמתי.

השבוע הראשון שלי בעיר הזאת עבר דיי בסדר, חוץ מהעובדה שכל הזמן הרגשתי כאילו עוקבים אחרי.

 אז מה דעתכם? (: