דברים שלא אגלה

אני ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן להעלות פרק. היה לי קצת עומס בראש ולא הייתי מסוגלת לכתוב.

אבל זה עבר וטוב שכך (:

אז בלי חפירות מיותרות - פרק 5!

קריאה מהנה!

בפרק הקודם

הם קשרו לי את הידיים והרגליים בחוזקה למיטה. זה כאב לי, החבלים שרטו לי את הידיים חזק, הם היו הדוקים ופצעו לי את הידיים.

דמעות כאב החלו לרדת מעיניי. לא היה לי כוח להיאבק יותר, פשוט רציתי להעלם משם.

עצמתי עיניים ונתתי לייאוש להציף אותי, מודעת לעובדה שבכך אני מכריזה על ההפסד שלי נגדם.

אחרי כמה זמן נרדמתי, אבל השינה לא עזרה. קיוויתי שבחלומות אני אמצא מקום לברוח אליו, חוף מבטחים. אבל טעיתי, גם בחלומות שלי האנשים האלה הופיעו, רודפים אחרי ואין לי לאן לברוח.

פרק 5

אני הולכת על שביל ארוך, לא רואה את הקצה. מסביבי יש רק עצים. המון עצים, גבוהים, ירוקים.

השמש נמצאת נמוך בשמיים, עדיין לא זורחת במלואה. יש לי דחף פתאומי, בלתי נשלט, אני חייבת לרוץ.

אני מתחילה לרוץ במהירות מטורפת כאילו מישהו רודף אחריי, כאילו חיי תלויים במהירות שלי.

אני רצה, הנוף סביב השביל שלי מתחיל להשתנות. אני רואה פחות עצים, ואז נפרס סביבי שדה ענק.

השדה צבעוני ומלא פרחים. אני מאטה את הקצב, עוצרת ונשכבת על האדמה. אני מרגישה את הקרירות והלחות של האדמה על עורי, ויש משב רוח קריר.

הרוח מלטפת את הגוף שלי והקרירות שלה מעבירה בי צמרמורת נעימה. אני עוצמת עיניים, מקשיבה לרחש הרוח שעוברת בין הפרחים והדשא הלח מטל הבוקר, לציפורים שמצייצות על צמרות העצים, לשקט.

אני לא זזה, האיבר היחיד שזז אצלי הוא החזה, שעולה ויורד בקצב קבוע ואיטי.

אני מרגישה רגועה ונינוחה, מוחי ריק מדאגות וממחשבות, אני לבד ואיש אינו מפריע לי.

אני שומעת מרחוק צעדים, הם מתקרבים אליי במהירות. אני קמה, רואה אותם מרחוק.

צלליות שחורות, גדולות, והן מתקדמות לכיווני, במהירות. אני בורחת אבל הן משיגות אותי, מצמצמות את הפער שיצרתי במהירות.

אחת מהן תופסת אותי מאחורה, המגע שלה על עורי קר וצורב, אני מרגישה שעורי בוער ונשרף. הצל מתחיל לנער אותי ולצרוח בקול מקפיא דם את השם שלי. הקול שלו מוכר אבל אני לא מצליחה להבין מאיפה.

אני צורחת אבל לא מעיזה להסתכל אחורה על הצל. אחר כך התעוררתי, ממשיכה לצרוח.

התנשמתי וזיעה קרה כיסתה את המצח שלי. עדיין הרגשתי מגע של משהו קר ושורף על היד שלי.

הסתכלתי הצידה וראיתי שזה צ'ייס, הוא מרח לי משחה לבנה על הפצעים מהחבלים. לרגע נבהלתי אבל אחר כך בחנתי אותו. העייפות ניכרה עליו, הוא ניראה כאילו לא ישן כבר כמה ימים טובים. זה בגללי?

"מה קרה? מתי ישנת פעם אחרונה?", שאלתי אותו בקול מנומנם.

"אני בסדר, פשוט עייף קצת. אין לך מה לדאוג". הוא לא שכנע אותי.

"אתה יכול לשחרר אותי?" שאלתי אותו בזמן שהוא מרח לי את המשחה גם ברגליים.

"אני לא יכול, אני צריך אישור מג'יימס, מצטער. אבל אני חושב שככה יהיה טוב יותר", אמר לי ושחרר מעט את החבלים.

הם היו רופפים עכשיו, סוף סוף יכולתי להזיז את הידיים והרגליים. חייכתי אל צ'ייס והודיתי לו.

"צ'ייס, אני חושבת שמגיעים לי הסברים, אני פה כבר איזה שבוע!". הסתכלתי עליו אבל הוא התחמק מהמבט שלי. התעצבנתי.

"טוב, את צודקת. אני לא יכול להסתיר את זה ממך יותר.

אם לדייק את פה כבר יותר משבועיים"

'מה הוא אמר?! יותר משבועיים? איך זה יכול להיות?'

"טוב אנדי, אני לא יודע מאיפה להתחיל. זה סיפור דיי ארוך".

"תתחיל הכל מההתחלה", אמרתי והסתכלתי על צ'ייס במבט מלא ציפייה. חשבתי לעצמי שבטח יהיה לו קשה לשחזר הכל, אבל הייתי חייבת לקבל הסברים, אני לא יכולה להתמודד עם חוסר המודעות הזאת.

"טוב, אממ...הכל התחיל לפני כמעט שנה אם אני לא טועה. הייתי סתם נער רגיל, גרתי באותה השכונה שבה את גרה עכשיו".

כשצ'ייס דיבר על הבית הציף אותי גל געגועים לבית, לטומי ולחברים שלי.

"הייתי בכיתה י', זו הייתה רק תחילת השנה. לא הרגשתי טוב אז החלטתי לחזור הביתה.

בבית נרדמתי וישנתי הרבה מאוד זמן. כשהתעוררתי, ג'ק היה אצלי בחדר".

עיוותי את פניי כששמעי את שמו של ג'ק, צ'ייס צחק והמשיך בסיפור, "ג'ק אמר לי בדיוק מה שהוא אמר לך, שהכל בסדר, שהוא רוצה לעזור לי ועוד דברים בסגנון.

אני האמנתי לכל מילה שאמר, מה עוד יכולתי לעשות?."

"הוא החזיק אותי אצלו בערך שבוע, הוא אמר שאני אבריא בקרוב אבל המצב שלי רק החמיר.

הוא היה מרדים אותי הרבה ואלוהים יודע מה הוא עשה". הזדעזעתי ממה שצ'ייס סיפר לי.

"יום אחד שמעתי מהומה מחוץ לחדר שהייתי בו, הייתי מטושטש ולא כל כך הבנתי מה קורה.

אני זוכר רק דקירה ואז הכל נהיה שחור". צ'ייס הפסיק לספר לי, הוא ניראה טרוד במחשבות וזיכרונות שכנראה צפו לו.

"התעוררתי אחרי הרבה זמן, רק לכמה דקות. שכבתי במושב אחורי של מכונית וראיתי אדם יושב מאחוריי ההגה, הוא הציג את עצמו בשם ג'יימס.

אחרי זה נרדמתי שוב וכשהתעוררתי הייתי פה."

"מה קרה אחר כך? תמשיך לספר!" שאלתי בקול מסוקרן ודרשתי ממנו שימשיך, הייתי במתח!

צ'ייס גיחך והמשיך לספר. "בסדר אני ממשיך. כשהתעוררתי פה הגבתי כמוך, שאלתי המון שאלות וניסיתי לברוח, עשיתי להם המון בעיות וכל הזמן דרשתי לדעת מה אני עושה כאן, אני מבין בדיוק איך את מרגישה".

הייתי נבוכה והסמקתי כשצ'ייס הזכיר את כל הצרות שעשיתי להם, את כל ניסיונות הבריחה שלי והבלגאנים.

"הצוות כאן טיפל במסירות, עברתי כל מיני בדיקות ואחרי שבועיים כאן התחלתי להרגיש טוב יותר.

ג'יימס דיבר איתי והסביר לי למה אני כאן. ג'יימס סיפר לי שג'ק הוא מדען שמנסה ליצור מחלות באופן מלאכותי. בגלל שמה שג'ק עושה הוא דבר לא חוקי אז הוא בוחר בכל פעם קורבן ומנסה עליו את המחלות שלו.

בפעם הקודמת הוא בחר אותי, הפעם אותך. את הפעם הבאה אנחנו מקווים למנוע". צ'ייס שוב עצר את הסיפור, ואני ניסיתי לעכל את כל מה שסיפר לי עכשיו, זה היה קשה לתפישה.

"אני לא הייתי הראשון שזה קרה לו, אבל אותי הוא הדביק במחלה שכבר ידעו איך לטפל בה אז החלמתי מהר. הבעיה היא שאיתך זה מעט שונה", כשצ'ייס אמר שונה לא הבנתי למה הוא מתכוון, זה הלחיץ אותי.

"מה שונה? אני רוצה לדעת", שאלתי אותו והרגשתי איך הרעד משתלט על הקול שלי, מקווה שצ'ייס לא שם לב.

"מה ששונה זה שהפעם התרופות לא משפיעות עלייך, הן רק גורמות לך להרגיש רע יותר. אנחנו עוד לא מצאנו את התרופה. אבל אל תיבהלי! אנחנו מחפשים ולא ננוח עד שנגלה מה יעזור לך להבריא."

צ'ייס ענה לי ואני קפאתי. הדמעות החלו לזלוג מעיניי מבלי ששלטתי עליהן.

צ'ייס הניח יד תומכת על הכתף שלי, המבט שלו ניחם אותי, ראיתי עליו שהוא מבין אותי ויודע מה אני מרגישה, זה נתן לי מעט נחמה.

"אני יכולה לעזור איכשהו?" שאלתי אות אחרי שהבכי שלי נרגע קצת. "זה מאוד יעזור אם תשתפי איתנו פעולה ולא תנסי לברוח יותר, את יודעת שאנחנו רוצים לעזור", הוא ענה לי וצחק.

"בסדר, אני מבטיחה להיות ילדה טובה", עניתי ל והוצאתי לו לשון.

"טוב אני אתן לך לנוח קצת", צ'ייס אמר לי וניגשת לארון התרופות והוציא ממנו שני כדורים. הוא אמר לי שכדור להורדת חום וכדור שינה, מילא בשבילי כוס מים ונתן לי אותה יחד עם הכדורים, לא שאלתי שאלות ובלעתי את הכדורים. הוא הציע לי לאכול אבל סירבתי, לא היה לי תיאבון.

"יש לי שאלה צ'ייס. אם אתה גדול ממני בשנה בערך, איך אתה כבר יודע רפואה טוב כל כך?", דרשתי לדעת, זה ניראה לי מוזר.

"זה דיי פשוט. בעיקרון, אני ילד מאומץ. זה לא שההורים המאמצים שלי לא היו טובים אליי, פשוט העדפתי להישאר פה עם ג'יימס. הוא הציע לי להישאר, ללמוד רפואה ולעזור לו לטפל בקורבנות של ג'ק. זאת הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה. ההורים המאמצים שלי קיבלו את זה יפה, רק שהם בטוחים שאני גר בלונדון ולומד שם רפואה באיזה קולג'.

מה שהם לא יודעים לא יזיק להם", הוא הסביר לי אבל עדיין היה חסר לי חלק בפאזל.

"רגע, אבל מה עם ג'ק? אתם לא מנסים לתפוס אותו או משהו? צריך לעצור אותו! ומה עם ההורים שלי? מה עם טומי? הם בסדר? הם יודעים איפה אני?", שאלתי אותו.

התחלתי להרגיש מטושטשת מעט בגלל כדור השינה אז המילים והמשפטים קצת התבלבלו לי ויצאו לא מובנים.

"אל תדאגי, הם בטוחים שאני חבר שלך ושברחנו ביחד. זייפנו מכתב של בית ספר כלשהו רחוק מכאן שכתוב בו שהתקבלת אליו ושאת לומדת שם במסגרת פנימייה.".

כששמעתי את צמד המילים "חבר שלך" הסמקתי וצ'ייס צחק.

"רגע, הם לא כעסו? הם לא התקשרו לבית הספר הזה לברר כלום? הם בטח ממש כועסים עליי, הם יהרגו אותי כשאני אחזור...הביתה."

נאנחתי, אני לא רוצה להיות כאן. רוצה לחזור הביתה

"הם התקשרו אבל דיברנו איתם, הסברנו להם שהתקבלת ושיש ביקור רק פעם בחודש ככה שהם נרגעו מעט.

הם יתגעגעו אליך מספיק כדי לא לכעוס עלייך אז את יכולה להיות רגועה.

בקשר למה ששאלת על ג'ק. אנחנו במרדף אחריו כבר זמן רב, הוא כל פעם מצליח להתחבא ולברוח, אבל לאחרונה קיבלנו רמזים על מקום המחבוא האחרון שלו.

אנחנו חושבים שעלינו על משהו, על הדרך שבה הוא בוחר קורבנות, אבל כלום עדיין לא בטוח. אנחנו מבססים את הידע שלנו לגביו לפי הסקות, ניחושים ועדויות"

פיהקתי, ניסיתי לומר לצ'ייס משהו על ג'ק אבל כל מה שיצא לי נשמע כמו מלמול לא מובן והתחלתי לשקוע בשינה.

הרגשתי שצ'ייס משחרר את החבלים מידיי ורגלי בזהירות, מנסה לא להכאיב לי.

למרות שזה כאב הייתי רדומה מידי בשביל להגיב. שמחתי שהוא לא חיכה לאישור מג'יימס. הוא מרח לי עוד מהמשחה הלבנה על הפצעים שיצרו החבלים וחבש לי הכל.

צ'ייס התיישב ליידי והסתכל עליי. לפני שנרדמתי שמעתי אותו ממלמל בלחש, "היא כל כך יפה'...אבל אסור לי להתאהב בה! אסור לי לערב רגשות!".

אחר כך נרדמתי.

התעוררתי בתוך חדר אחר. שכבתי על מיטת ברזל והרגשתי את הקור של הברזל על עורי.

הקירות בחדר היו לבנים והאור היה עמום. שמעתי רעשים מחוץ לדלת, הייתי בטוחה שזה צ'ייס אבל שמעתי קול של עוד אדם אז הנחתי לעצמי שזה בטח ג'יימס.

שני אנשים נכנסו לחדר והדליקו את האור.

המנורה הייתה תלויה מעליי והאור שלה היה לבן בוהק ומסנוור אז נאלצתי לעצום עיניים. שמעתי את הצעדים מתקרבים אליי.

ניסיתי לכסות את העיניים בידיי כדי שאוכל לראות מי האנשים שנכנסו אבל אז שמתי לב שהידיים והרגליים שלי קשורות בטבעות מתכת למיטה.

לא הבנתי למה קשרו אותי עוד הפעם, הרי הבטחתי לצ'ייס שאני אשתף פעולה. שני האנשים עמדו לידי אבל לא יכולתי לראות אותם כי האור החזק סנוור אותי.

"אתם יכולים להחליש את האור? אני לא רואה כלום", ביקשתי מהם, ואכן, האור נחלש.

ראיתי שעומדים מעליי שני אנשים אבל לא ראיתי את פניהם, הם נראו כצללים שחורים וכהים, חסרי פנים. הפחד החל להתגנב אליי.

אחד האנשים הרים מעט את החולצה שלי והחל לגעת לי בבטן ולמשש אותה. המגע שלו היה קר כקרח וצורב, הרגשתי שוב שהעור שלי נשרף.

צרחתי מכאב והתפתלתי, מנסה לברוח מידיו של האיש אבל לא מצליחה.

האדם השני החזיק בידו מזרק גדול עם מחט ארוכה ונוזל שקוף בפנים, והוא כיוון את המזרק לבטן שלי.

המשכתי לצרוח ולהתפתל וניסיתי לשחרר את הידיים שלי מטבעות הברזל, ובסוף הצלחתי.

העפתי בידי את היד של האיש עם המזרק, כשנגעתי בו הרגשתי את התחושה של הצריבה והעור שלי שוב שרף אבל לא התייחסתי לזה.

האיש שנגע בי קודם בא מאחוריי, תפס את הידיים שלי והצמיד אותן למיטה. הידיים שלי בערו מכאב והאיש עם המזרק נעץ את המחט בבטן שלי.

צרחתי חזק, צרחה מלאה בפחד ואז התעוררתי.

הוקל לי לגלות שאני עדיין באותו החדר. התנשמתי והרגשתי משהו חם ונוזלי על הידיים שלי, הסתכלתי עליהן וראיתי דם, הבנתי שאגרפתי אותן כל כך חזק עד שחתכתי את עצמי עם הציפורניים.

שמעתי את דלת הכניסה נפתחת וראיתי שצ'ייס נכנס לחדר עם מבט מבוהל. "מה קרה? למה צרחת כל כך חזק?", שאל אותי בקול מבוהל.

"אממ...זה שום דבר, סתם חלום רע, זה הכל". הוא שם לב לכפות הידיים שלי וחבש אותן.

"זה לא היה סתם חלום רע אם פצעת את עצמך ככה וצרחת כל כך חזק. את עדיין רועדת ומתנשמת. תספרי לי על מה חלמת", ספק דרש, ספק ביקש ממני.

נאנחתי וסיפרתי לצ'ייס את החלום שלי, הוא נראה טרוד במחשבות כשסיפרתי לו אבל בכל זאת הקשיב לי.

צ'ייס הוציא מכיס מכנסיו מכשיר קשר לקרא לג'יימס. ג'יימס הגיע אחרי 5 דקות והם נעמדו בפינה ודיברו, מגניבים מבטים מוטרדים לכיווני מידי פעם.

לא התייחסתי אליהם.

הרהרתי בכל מה שצ'ייס סיפר לי מוקדם יותר וגם חשבתי על מה שצ'ייס אמר שנייה לפני שנרדמתי, "היא כל כך יפה'...אבל אסור לי להתאהב בה! אסור לי לערב רגשות!", המשפט הזה הדהד בראשי ללא הפסקה. מה אני מרגישה כלפיו? זה מאוד מבלבל.

ג'יימס וצ'ייס סיימו את השיחה שלהם וניגשו אליי. ג'יימס ניגש למקרר שהיה בחדר והגיש לי פרוסת לחם עם שוקולד, הריח של האוכל עשה לי בחילה.

ג'יימס הפציר בי לאכול, "אנדי את חייבת להתחיל לשתות ולאכול, הצום שלך נמשך כבר הרבה זמן ואת חייבת להתחזק כדי להבריא".

הסכמתי לנסות לאכול למרות הבחילה. רבע שעה אחרי שאכלתי ושתיתי הקאתי את הנשמה, הייתה לי סחרחורת והתחלתי לרעוד ממש חזק.

ג'יימס פנה לצ'ייס ונתן לו הוראות במהירות, "תחבר אותה לאינפוזיה, היא מאוד מיובשת ותיקח בדיקת דם.

אחרי שתסיים תמדוד לה חום, אני אלך להביא עוד שמיכות ולהגביר את החימום".

צ'ייס ניסה להכניס לי את המחט אבל רעדתי חזק. הוא חשב שאני מפחדת וניסה להרגיע אותי, "זה לא יכאב, אל תדאגי".

אבל לא רעדתי מפחד, "זזה ללא מפחדד, זזה מקורר", השיניים שלי נקשו.

צ'ייס ויתר על המחט ומדד לי חום, התגלה שיש לי חום נמוך מידי, מה שהסביר את הרעידות החזקות שלי.

ג'יימס וצ'ייס כיסו אותי בשמיכות, שמו מסביבי שקיות עם מים חמים ולאט לאט חום הגוף שלי עלה והפסקתי לרעוד.

צ'ייס הכניס לי את המחט של האינפוזיה וג'יימס תחקר אותי בסקרנות על החלומות שלי. סיפרתי לו כל מה שזכרתי.

אחר כך ג'יימס וצ'ייס יצאו מהחדר ואני נרדמתי, הפעם השינה שלי הייתה נטולת חלומות.

כשהתעוררתי צ'ייס ישב לידי וליטף לי את היד. רציתי לשאול אותו על מה שאמר לפני שנרדמתי, יש לי הרגשה שהוא לא רצה שאשמע את זה.

בדיוק כשפתחתי את הפה כדי לדבר עם צ'ייס, ג'יימס פרץ לחדר בסערה.

"תקשיבו, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות".

אז כאן תם לו הפרק החמישי...מקווה שנהנתם (:

ושתהיה לכם שנה טובה! ♥

יש לי שאלה חשובה - אתם רוצים שאני אתחיל לשלוח ספויילרים למנוים? (: