אנות יקרות, זהו פוסט מוטיבציה. כן, אחד כזה, שגם אתן עושות. ולא, בנות יקרות, הוא בלי טינספו. הוא פוסט מוטיבציה אמיתי. אני חושבת שכל אנה ואנה צריכה לקרוא אותו. למה? כי חשוב לי שלא תמותו. בבקשה, תכריחו את עצמכן לקרוא אותו.
אתן התחלתן בתהליך הרזיה. זכותכן. כי החברה שלנו היא מגעילה, היא מכריחה אותנו להיות מושלמים. אתן צודקות. וזה מגעיל לראות צדדים ושומנים במראה. וירכיים צמודות. וסנטר כפול. ותחת. זה דוחה. חיטובים זה דוחה. גוף האדם זה דוחה. פיכס. תתבייש אלוהים, שהמצאת בריאה כזאת דוחה.
אז אחד השלבים בתהליך ההרזיה שלכן, הוא פתיחת בלוג אנה בישרא. יפה, פתחתן בלוג אנה. אולי בהתחלה הוא נקרא בלוג דיאטה, אבל אחרי קריאה רבה בבלוגים רבים, ואחרי שהבנתן איך באמת אפשר לרדת במשקל, הוא הפך לבלוג אנה. ואתן אוהבות אותו ומסורות אליו (כמו שאני אוהבת את הבלוג שלי, שיש מצב שאתן ממש שונאות אותו עכשיו). לאט לאט אנה מתחילה להיבנות אצלכן. אולי מכחישות בהתחלה, אולי אפילו מחכות לזה. אל תדאגו, היא תגיע. מה שצריך זה רק קצת סבלנות.
אנה בשמה האמיתי הוא אנורקסיה נרבוזה. אנה היא הפרעת אכילה מסוכנת, הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות.
זה לא מפחיד אתכן, אני יודעת. זה לא מפחיד, כי לפני הקטע של המוות, מגיע הקטע של אובדן משקל משמעותי. ואתן רוצות לאבד משקל. אתן רוצות להיות רזות, מקלות, מוזלמניות (ואם אתן לא יודעות מה זה, חפשו בויקיפדיה את הערך: שואה). אתן רוצות להצליח במשהו, להתמיד, ומהר. כי אתן מסוגלות. אתן מסוגלות לעשות את תהליך ההרזיה הזה.
אז מה שתעשו, זה לנסות כמה שיותר לדלג על ארוחות, או לדחות אותן כמה שיותר. ורצוי ממאכלים פשוטים, שתוכלו לחשב קלוריות. אתן תמציאו שיטות כדי להאמין שהמטבוליזם שלכן משתנה. דיאטות שונות ומשונות. תמונות של אנשים מעוותים, שבדרך כלל לא מראים את פרצופם. אתן תכתבו פוסטים קצרצרים על כמה שאתן גרועות כשאתן נתקפות בבולמוס. אתן תעודדו אחת את השנייה אבל בעצם לא באמת תזכרו אחת את השנייה, ויום למחרת תיכנסו לאותו הבלוג, תכתבו בהצלחה שוב, בלי באמת להתכוון לזה.
אתן תקראו כמה האחרות מצליחות. להרזות. להחליף קידומת. לצום. ואתן תעודדו אותן להמשיך. להמשיך בתהליך ההרזיה.
לאט לאט אתן תפתחו עוד תסמינים, בגלל תהליך ההרזיה הזה. לפני שתקלטו אותם. פתאום תצטלמו פחות? או שאולי תשנו את משקל היעד שלכן למטה יותר, רק כי אתן לא מרוצות? אתן תצומו בגלל שאכלתן יותר מידי? תשתו המון מים, תזרקו אוכל, תאכלו בסתר, ינשר לכן השיער, ל"מיות" שבניכן השיניים יצהיבו. אבל לאט לאט, פרה פרה (אוח, אירוני). לא הכול בבת אחת. כי הגוף לא יכול הכול בבת אחת. בעצם, מה אתן אומרות? הוא יכול לסבול הרבה דברים בבת אחת?
הוא יכול לסבול את כל התסמינים בבת אחת, במכה אחת?
הוא יכול לסבול את כל המבחנים בבית הספר, בשבוע אחד?
הוא יכול לסבול מחסור בשעות שינה בבת אחת?
הוא יכול להתמוטט בבת אחת?
לא. הוא לא יכול. הגוף שלכן בנוי מתהליכים. שמצטברים. הגוף יתמוטט מלחץ, אחרי שהלחץ יתקוף לאט לאט. בהתחלה זה יהיה מבחן אחרי מבחן, אחרי זה- המריבה של ההורים. אחרי זה- הפרידה של החבר, והנה, הגוף מתחיל להתמוטט, וזהו.
הגוף יתמוטט מחוסר שעות שינה, לאחר שיומיים הייתן מחוץ לבית, ואחרי כן דיברתן שעות עם ידיד שלכן במסנג'ר, והייתן צריכות לקום מוקדם כדי להספיק להגיע לבית הספר, ואחרי כן, לא הספקתן להשלים את שעות השינה, ואחרי עוד לילה שכזה, ועוד אחד, הגוף כבר לא יהיה מסוגל, והופ, יתמוטט. ואם לא יהיה כאב ראש, שקיות מתחת לעיניים, או התעלפות וחולשה, אתן פשוט תירדמו לכמה שעות טובות (בתכלס זה רעיון טוב, ככה תאכלו פחות ;])
אני חושבת שאתן מבינות למה שהתכוונתי, כי אתן בנות נבונות בסך הכול, ויש לכן מטרה.
אז נחזור לעניין- הגוף בנוי מתהליכים,
מה זה תהליך? על פי הגדרתו, תהליך הוא רצף מצבים או פעולות משתנים, המתמשכים לאורך זמן ומובילים לתוצאה מסוימת.
אוקיי, אז אם כן, על פי ההגדרה (ותודה לויקיציטוט), מהו תהליך הרזיה?
זהו רצף מצבים או פעולות (ספורט, תזונה נכונה, מה שלא יהיה) המתמשכים לאורך זמן (לא חודש, חודשיים, או חצי שנה), ומובילים לתוצאה מסוימת (משקל נמוך יותר, או במקרה הרצוי שלכן, לרזון כרוני).
אוקיי. אז בואו נתרכז לשנייה אחת (לא צריך לקחת ריטאלין בשביל שנייה אחת). אנות יקרות. תוצאה? יש. אורך זמן? תלוי, לדעתי חצי שנה של צומות זה לא מספיק זמן, אבל נקל עליכן, ונגיד שיש. כי הזמן הוא יחסי או משהו כזה. רצף של מצבים או פעולות? תחשבו טוב. יש לכן דיאטה קבועה? מספר קלוריות קבוע? (יש לכן בכלל קלוריות? חח) הגוף שלכן פחות או יותר נמצא במצב בריאותי קבוע? אין לכן תנודות של מצב רוח, של חולשות, עייפות? לא. אין לכן רצף של מצבים או פעולות.
למה זה נובע? אני חושבת שזה נובע בגלל חוסר סבלנות (כן, בגלל זה אני חושבת שחצי שנה של צומות זה לא נחשב זמן). אתן רוצות להרזות. וחייבות. אז תוותרו על תהליך ההרזיה בשביל זה. אבל רגע, משהו פה לא הגיוני. הרי אם מוותרים על התהליך, איך תגיעו לתוצאה?
ורגע, מה התוצאה? רזון, זאת התוצאה? תחשבו באמת טוב מה התוצאה שלכן. התוצאה האמיתית. אתן באמת יכולות כל החיים שלכן לחיות על 300 קלוריות ליום? אתן רוצות כל החיים שלכן לחיות על 300 קלוריות ליום? כדאי לכן לחיות כל החיים שלכן על 300 קלוריות ליום? בינתיים, כן, זה שווה את זה. זה שווה את זה שאתן רבות עם חברים שלכן. זה שווה את זה שאתן נפגשות פחות עם אנשים. זה שווה את זה שאתן מקיאות. משלשלות. רצות. למה לא? בסה"כ, המשקל יורד. אבל מה יקרה כשהמשקל יפסיק לרדת? זה עדיין יהיה שווה את זה? ואז, כשתהיו קצת יותר גדולות. ויהיה לכן חבר. ונגיד זה יהיה רציני. תגורו ביחד יום מין הימים. כמה תוכלו להסתיר ממנו את מה שאתן אוכלות? זה שווה את כל המאמץ בכלל? ואחרי זה, כשתרצו ילדים. כדי להעביר הלאה את כוח הרצון שלכן, שטבוע בכן מלידה. זה עדיין יהיה שווה את זה? ונגיד תצליחו ללדת ילדים בכל זאת איכשהו, או שאולי תאמצו. כל הארוחות שתכינו להם, בידיעה שלכן אסור לגעת. אסור ללקק את כפית השוקולד שמרחתן לו בסנדוויץ'. או הגבינה, כי הוא צריך לאכול בריא. זה אסור. תזכרו- 300 קלוריות. בשביל להישאר במשקל הזה.
זה שווה את זה? אני באמת שואלת, ולא מבינה אם כן. כי אתן יודעות שתעלו אם תפסיקו. אם תאכלו כמו רוב הליויתנים, 1600 קלוריות ליום (וזה עוד ליויתן שאוכל יחסית מעט), אתן תשמינו. אתן חייבות את 300 הקלוריות, ולא יותר מזה.
התוצאה האמיתית של כל הסיפור הזה, יכולה להיות כמה מצבים:
מצב אחד, אתן יכולות להגיד עכשיו "כן, זה שווה את זה. אני רוצה להיות רזה בכל מחיר", ואז החיים שלכן יהיו בערך ככה.
או, שמצד אחר, אתן יכולות להגיד שזה לא שווה את זה, ואחרי שתגיעו למשקל היעד, להתחיל לעלות לאט לאט את כמות הקלוריות שאתן אוכלות, אך בסופו של דבר, כן, תעלו במשקל.
תוצאה אחרת, היא אשפוז. כי אין לכן משקל יעד אמיתי, ותמשיכו להוריד את כמות הקלוריות שלכן, ותעלו את רמת הספורט.
בכל שלושת התוצאות, התוצאה היא לא רק רזון. היא משהו אחר שכרוך בזה. חיים עלובים, השמנה, אשפוז.
אז כדאי שתכניסו את זה לראש. כמו שהכנסתן לראש שלכן ש500 קלוריות זה הרבה, ככה תכניסו לראש. אתן תצליחו, אתן כל יכולות. תכניסו את זה לראש, שמאנורקסיה, התוצאה היא לא רזון.
ואם אתן רוצות רזון, תיכנסו בבקשה לתהליך הרזיה נורמאלי. בבקשה. תדברו עם מישהו. אני יודעת, הפוסט הזה יכול להלחיץ חלק ממכן, שיודעות שכבר מאוחר והן עמוק בתוך זה. אבל, אם יש כאן אחת, שהיא עדיין מתלבטת, עדיין לא ממש בתוך זה, אני מקווה שהוא קצת פתח את עיניה.
אז משהו אחרון וחשוב לפני שאני מסיימת את הפוסט:
לדעתי משהו שהוא חשוב בדיוק כמו כוח רצון הוא סבלנות. ולכן, בנות יקרות, אין את זה. ותקבלו בבקשה את הביקורת. מישהי שרוצה לרזות ומהר, אין לה סבלנות. ואם אתן עושות דיאטת כסאח, אין לכן סבלנות. כדאי לכן לפתח סבלנות, ולדעת שלא הכול קורה בבת אחת, כמו שכבר הסברתי. לאט לאט, שנה, שנתיים, אולי 3, אבל תגיעו למשקל היעד שלכן בדרך נורמאלית (אני לא מדברת על מה משקל היעד שלכן...).
בכל אופן, אני מבקשת ממכן, שתפתחו סבלנות. אם לא להוציא את אנה מכן, אז לפחות זה. שפעם הבאה, במשהו אחר, לא יקרה לכן מצב כזה.
אני אוהבת אתכן מאוד, ומקווה בשביל כולכן שתצליחו לצאת מזה בנפש. כי במשקל, זכותכן להיות רזות, זה מגיע לכן, אתן לא צריכות להיות שמנות.
בהצלחה, האלכימאית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
