עוד סופ"ש שלא בא לי לצאת החוצה.
לא בא לי לשתות עוד בירה.
לא בא לי לחייך עוד פעם לברמן.
לא בא לי שאיזה כאפות יתחיל איתי.
לא בא לי לראות את אותם האנשים עושים את אותם הדברים.
אז נשארתי בבית. ואני רואה את עצמי חושבת את אותן מחשבות.
שוב פעם, המחשבות המעצבנות האלה. על מה אני באמת רוצה, מה אני באמת מרגישה.
"אז מה נעשה עם הכעס הזה, מה יהיה עם הקנאה?
כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים, ממה?!"
כולם רוצים להיות חופשיים. כולם שואפים. זה קל לשאוף, אבל אתם יודעים מאיפה אתם מתחילים?
מה חסר לי בחיים? מה מפריע לי? אני לא יודעת. מה אני רוצה לשנות- המון דברים.
אני שונאת פרדוקסים. איך אלוהים יצר את העולם כל כך מושלם אבל עם כל כך הרבה בעיות שאי אפשר לפתור?
מצד אחד, לא בא לי לראות אף אחד. לא אותו, לא אותה, לא אותם. מצד שני אני מרגישה כמו הבנאדם הכי בודד בעולם.
מצד אחד, בא לי לשנות את הגישה שלי, להתחיל לזרוק זין על דברים כל מיני דברים, לא לדאוג יותר מידי, ולשכוח מהכול. מצד שני אני לא באמת רוצה לשחרר.
מצד אחד אני רוצה אהבה. מצד שני אני דוחה את כל מי שמתקרב.
אני לא יודעת מה אני באמת רוצה.
אחד הדברים שאני באמת חייבת לעבוד עליו זה הקטע הזה , שאני מאבדת את הריכוז מהר מידי. אני שוכחת כבר מה הפואנטה של הדברים. משנה נושאים מהר מידי.
אז, מה אתם חושבים על הכתבה שהתפרסמה על.. סתם, סתם... :)
הרבה אנשים נעלבים כשקוראים להם בשמות. מטומטם, מפגרת, מכוער, זונה, שרמוטה, אידיוט.
אני באמת לא מבינה למה. אפשר לחשוב. אז מה אם קראו לך מטומטם, או שרמוטה? זה אומר שזה נכון? וגם אם באמת חושבים עליך ככה, זה לא כזה נורא.
אם מישהו נעלב שקוראים לו ככה, זה אומר שהוא ככה?
כי מה שמעליב אותי, זה אם מישהו יקרא לי פתטית. זה יכול לשבור אותי אם מישהו קורא לי פתטית. ולא אכפת לי שיקראו לי מטומטמת. או זונה. או בת זונה. פתטית. זה מה שמפריע לי. מה זה אומר עליי, שאני פתטית או לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
