תמיד אמצא סיבה להעניש את עצמי. להקיא, לאכול ושוב להקיא, ואז להרעיב ולחתוך, לבלוע ולכתוב, לדמוע לשאוף ולנשוף.

בכל נקודה בה אני מחליטה לנסות מחדש, להתחיל ולבנות את עצמי לאחת חזקה יותר, טובה יותר, הגרסה המשופרת עם כל השדרוגים האחרונים, משהו חסר. משהו שמוציא מתוכי את יצר ההרס העצמי שטמון בי מאז ומעולם, זה שמתעצם ומשתלט על כל תא בריא, כמו מגפה, לא משנה כמה אנסה ואתאמץ לשנות את מי שאני.

יש זכרונות שבעבר היו היפים ביותר, למה הם מכאיבים עכשיו? לפעמים הייתי מעדיפה לא לחוות אותם מלכתחילה.

אני צריכה תאריך מדוייק, בו הכאב ייפסק, הרגשות ייכהו, בו אצליח לטפס ממעמקית הבור אליו אני ממשיכה להחליק.

ואין לי במה להאחז..

אני מבועתת מהמחשבה על היום בו לא יישאר לי דבר להפסיד.