Now you got me screaming and I cannot shut up

חצי שנה.

עוד שבוע וזהו.

כל כך כואב לי.

אני מרגישה כמו בן אדם מת.

אני בעיקר לא מרגישה.

זה כמו שמכים אותך שוב ושוב באותו מקום,

זה מגיע לנקודת שיא,

ומשם זה כבר לא יכול לכאוב יותר.

יש בי פאקינג חור.

והוא ענק,

ולא רואים אותו,

והוא בולע אותי.

אוכל אותי,

שורף אותי.

אני רוצה לבכות.

הכל מזכיר לי אותך.

כולם נזכרים בכל מה שקשור אליך ומעלים את הנושא שוב ושוב ושוב.

הדמעות מסרבות לבוא.

בכיתי שעה ברגע שזה קרה ונגמר.

ואני לא יכולה יותר.

היה באמת איזשהו שלב שהאמנתי שנשרוד לנצח.

טוב לא לנצח,

אבל עד שתתגייס או משהו.

למרות שהיינו חרא,

וכולם היו חרא אלינו.

היו פעמים, שראיתי בנו, בך, שלמות.

ואף פעם לא אמרתי לך את זה,

רק לכל השאר,

וזה חבל.

"איבדתי חלק מהכבוד שלי אליה,

אם היא רוצה לכפר על זה היא תצטרך ממש להתאמץ."

אני אעבוד על זה.

אני רוצה אותך שוב.