"מכירה את זה שאת לא יכולה להזיז את האצבע כי הכל פשוט כל כך כואב?"
"ישנתי 11 שעות ואני ממש עייפה. הקטע הוא שאני לא עייפה כי באלי לישון אלא פשוט כי אני עייפה, אתה מבין?"
כבר שנה לפחות לא הייתי חולה.
אני מצד אחד ממש שונאת להיות חולה ומצד שני זה ממש נחמד.
לא החלטתי למה זה נחמד.
(הציטוטים שאני שמה פה גורמים לי לאט לאט לקלוט איזה בנאדם מוזר אני, ושאני חייבת לסדר את הראש.)
כדורים בצבע כתום,
תה עם חצי כפית סוכר,
ושוקולד.
אני לא יכולה לבלוע שום דבר אחר בלי לרצות להקיא.
"סביר להניח שלא ירשו לי שתבואי אז אכניס אותך מהדלת האחורית"
שחכתי את הטלפון.
הדלת האחורית הייתה נעולה והחלון שלו יותר גבוה ממני, אולי רק ממני.
חיכיתי עשר דקות בחוץ עם גרביונים וחזייה אדומה כמו שהבטחתי מתישהו ממזמן והמפתחות שלו ביד, אבל אני לא אפתח בעצמי את הדלת.
בסוף דפקתי ורציתי להיעלם עד שאח שלו פתח לי את הדלת,
הוא בגיל שלי. זה תמיד ממש מצחיק אותי.
"כל כך קר לי אפשר סווטשירט?"
"עדיין ממש קר לי, יש מצב שניכנס מתחת לשמיכה?"
ממש ממש קר לי, אולי תדליק מזגן?"
נשיקה חלקה על השפתיים
ואז הוא פשוט נשכב לידי
"מה? מה השעה?"
"תשע וחצי"
"מה אתה עושה פה?"
"לא התעוררתי בבוקר, אז החלטתי לבוא"
"אני לא חולמת נכון?"
עוד נשיקה, וצביטה כי הוא פשוט היה חייב
"אני אוהבת אותך"
וזה ממש קשה לי להגיד את זה.
ובחיים לא כל כך שמחתי להישער בבית במיטה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
