הוא חזר הוא חזר הוא חזר
בחיים לא התגעגעתי ככה למישהו תוך ארבעה ימים.
הייתי ממש בדיכאון אחרי יומיים וכשהוא חזר הכל הסתדר (בערך).
כשאני וחברה שלי הצטלמנו גיליתי שאני נורא סקסית כשאני מתמזמזת.
אין קשר לחיים.
היום היינו אצל דיאטנית (לא בשבילי, ברור שלא בשבילי)
ונכנסתי לדיכאון, רציתי לברוח באמצע והוא אפילו שאל אותי אם אני רוצה לצאת ואמרתי שלא מה פתאום ואז חזרתי הביתה ובכיתי
והיא סתם הייתה פוצית מסריחה וחסרת יכולת סנטימנטלית.
ולא היא לא דיברה איתי בכלל
ולא היא לא אמרה שום דבר רע
וכן אני בשלב חדש של פתאטיות.
להזכירינו, פסח שנה שעברה היה הקפיצה.
כולנו מאלים תקווה שהוא יוכיח את עצמו (איכשהו) גם השנה.
הוא מדהים.
ואני צריכה להתחיל שלוט בעצמי ובחרא אופי שלי.
לא רק אליו.
הוא היה כל כך עצוב.
וזה אחרי שחשבתי שכבר הרתי את האיש הכי עצוב בעולם,
אבל אף פעם לא כאב לי ככה על שאני לא יכולה לחבק מישהו.
התחלתי לשיר לו בטלפון ואז הוא פשוט נרדם.
אני נורא גאה בעצמי כי הוא לא ישן כבר כמה ימים.
(ואז התקשרתי שוב כדי לבדוק שהוא נרדם. יופי גאון)
והנה קטע:
דמעות בבקבוק זכוכית -
צנצנת ריבה אחת מלאה בשמחה,
ולידה קופסת נעליים מלאה בעצב,
וכערת פלסטיק מלאה בפחד, שהחל מזמן לטפטף על השידה.
ואת הדמעות המעטות שלך, ליקטתי בשקיקה,
מתוך דחף, או חשש, שמא תימס איתן.
ושמרתי אותן יחדיו, פשוטות כמו שהיו בשבילי,
בעודי מתפעלת, מאופן נצנוצן, עם בריקתן בחושך.
ותחושת הדקירה התחזקה עם כל טיפה אשר נחתה בבקבוק,
חוזרת ונשנה, כהוצאת הסכין מהפצה והחזרתו בבהלה,
כאשר נגלה הדימום הרב.
דליי פח מלאים עד להתפקע בדאגה, הונחו על רצפת העץ הקרה שלרגליי,
מאיימים להטביע נפשי בתוכם.
ועשרות סירים מבעבעים לחץ על הכיריים הבוערים,
השמיעו קולות אנקה עם רתיחתם,
בעוד שאני מנסה לדלל את כאבך על ידי ניקוז הדם,
ושמירתו בקרטוני חלב ישנים.
יש בי רק רצון להחזיר את החיוך לפניך,
ואולי, איזשהו צורך, ביותר תחבושות מפצעים.
* וזהו נראה לי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
