בום.
אתם עדיין פה?
שיט.
נמאס לי מאנשים.
נמאס לי שכל כך איכפת לי מאנשים אחרים שהורסים את עצמם.
נמאס לי שלאנשים נורא קל לשכוח ממני.
נמאס לי מהעיוורון המוחלט שלהם.
נמאס לי מעצמי.
מהאכפתיות המזוייפת שלי, נמאס.
מההרס העצמי שהוא טוען שיש לי, נמאס.
מחוסר השליטה והאיפוק והטאקט שלי, נמאס.
מזה שאני לא עושה כלום כדי שיזכרו אותי חוץ מלבכות על זה עם עצמי, נמאס.
מההתבכיינויות שלי, מזמן נמאס. (לא עזר לי בכלום שנמאס)
מהמשפחה שלי נמאס.
ואולי זה לגמרי באשמתי אבל באמת שפשוט אין לי כוח.
נמאס לי מהשמרנות שלהם גם.
אני צריכה בית משלי או משהו.
מבית ספר נמאס.
כי מזמן כבר אין לי כוח ללמוד,
וכולם רואים את זה,
וזה לא ממש עוזר להיות בבית ספר למדעים עם כיתה שהממוצע בה הוא כמעט מאה.
לא.
גם לזה אין לי כוח.
כי או שאני מאבדת מהשכל שלי,
וזה מאוד יכול לקרות,
או שאין לי ממש הסבר אחר.
אבל בטוח קיימת עוד אפשרות שלא עליתי עליה.
נמאס לי ממנו.
אני אוהבת אותו המון.
באמת שכן.
ובכל זאת לפעמים נמאס.
אני לא בנאדם שמתאים לזוגיות ובכל זאת בשמונה חודשים האחרונים היו לי רק ארבעה ימים לבד.
ולא, אני לא מנסה להתגאות בזה.
בכלל לא.
על
מה
אני
בוכה
(לעזעזל)
?
טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
