Now you got me screaming and I cannot shut up

כואב לי משמע אני קיימת.

רעב משמע אני קיימת.

אני לא בסדר משמע אני קיימת.

הכל מתחבר לי בחלקים קטנים ומשונים שלא הייתי מחברת ביניהם בעצמי, לא בטוחה לגמרי למה.

אתמול שרטטי את עצמי עם מספריים ועם הציפורניים והוספתי כמה נשיכות יפות,

זה לא קרה כבר הרבה זמן,

זה קרה בעיקר בגלל שהצטערתי ולא ידעתי איך להגיד סליחה ומצד שני כי רציתי רק קצת תשומת לב ותשתקו, אה לא רגע גם ככה לא מגיבים לי.

מתמטיקה מדכאת אותי ברמות שהיא לא אמורה.

אני לא אוהבת סופי שבוע כי יש לי נטייה לאכול בהם.

אני לא אוהבת את עצמי כי לאנשים נמאס ממני ומהשטויות שלי.

הרגשתי ממש רזה לפני כמה ימים ועבר לי.

"אז את נהנית לחתוך את עצמך, מה את רוצה שאני אעשה עם זה?"

היה לי כל כך הרבה מה לכתוב ואז קראתי את הפוסט שלה והיא תיארה את איך שאני מרגישה בצורה מספיק מושלמת כדי שהכל ייעלם לי.
 

חזרנו ל500 כי הייתי חייבת להתאפס על עצמי, והוא תומך בי, והוא אשכרה עוזר לי עם זה כי הוא יודע שאני מרגישה רע יותר כשזה לא ככה.

אני ממש רעבה רוב היום וכואב לי הראש ואני מזגזגת בין דיכאון להיפראקטיביות כל חצי שעה בערך,

ואני מרגישה ריקה, מכל בחינה שהיא. וזה ממש כיף מצד אחד כי אני מרגישה רזה יותר אבל זה נעלם ממש אחר כך.

ואני רק לא רוצה שאף אחד ידע. ומצד שני כל כך מציק לי שאף אחד לא שם לב לכלום, חוץ ממנו. אבל אני רעה אליו ואת כל החרא שלי אני מוציאה עליו והוא מקבל את זה. אני לא יודעת אם זה שהוא מקבל את זה לא מעצבן אותי יותר.

ואני באמת כל כך לבד.

אני כל כך שונאת את אלה שלידי שבא לי להקיא ולבכות כל חמש דקות בערך.

אני כל כך שונאת להתלונן.

אז אני שותקת

בעיקר שותקת,

וכל כך כואב לי הראש.