Now you got me screaming and I cannot shut up

באופן כללי יותר מדי.

יותר מדי לחץ ולא כתבתי כבר כמה זמן.

אני לא אוהבת כשאני לא כותבת, אבל אני לא בטוחה שמהסיבות הנכונות.

הימים ה"אחרונים" האלה מתמרחים ונמשכים ואני בנאדם נמוך.

משבר כמו שהיה לי בחופש לא היה לי כבר חצי שנה לפחות, הוא היה משחרר וכואב ורטוב באופן מפתיע.

עומס והזמן כמו חול.

המון אוכל וקצת אוכל וחרא הבטחות ושום דבר לא מתקיים.

ואין לי כוח אז אני פשוט לא עונה 

ושקט.

לפעמים אני מדהימה את עצמי בכמות השקט שאני יכולה לאכלס,

לפעמים אני תוהה עד כמה לא בסדר זה עושה אותי כשהשיחות הכי מעניינות שלי היו עם עצמי.

לפעמים אני רוצה לבד,

ומגיעה למסקנה שגם לבד לא טוב לי.

אני סימן שאלה,

אל תציקו לי.

חוט ומחט

לאט לאט,

באגרסיביות חמימה,

נובט וצומח בי,

הרצון לבעוט בך.

את שתלת אותו כשהגעת,

בובת סמרטוטים שלי,

כדי להבטיח,

שאני לא אעזוב אותך.

הבעיה אולי אצלי,

לכן הרגש צומח עקום,

כנגדך.

ויש בי רצון,

לתפוס בצווארך עשוי הגרביים,

וטלטל אותך עד שייפרמו כל חוטייך,

ותיחנקי מצמר הגפן אשר בגופך.

אני לא יודעת,

אם לקחת דוגמא אישית ממני,

וזה מה שהרס אותך,

אך במה שנהיה ממך,

אני לא יכולה לשלוט.

או לסבול.

ובמקלחת הבאה,

אני נשבעת,

שאני אטביע אותך.

rough

אני אוהבת כשאומרים לי,
שרזיתי.
אני מרגישה קצת יותר יפה.
(וכבולה)

נמאס לי מאנשים טיפשים.