אני כל כך רוצה לדבר עם אנשים על מה שמציק לי
אבל אני אף פעם לא הייתי טובה בזה (כשהגעתי למסקנה הזאת, עזבתי את הפסיכולוגית,שהרי הייתה בזבוז זמן כי כמעט ולא אמרתי כלום)
והקטע המשעשע הוא שרוב האנשים שהייתי רוצה לדבר איתם יקראו את הפוסט הזה מתישהו (השבוע סביר להניח)
ובנימה האופטימית הזאת
פשוט נורא לא טוב לי באופן כללי.
לא לדאוג, הכל בסדר, האמת שהכל מסתדר סבבה ואין לי תלונות,
אבל פשוט נורא עצוב לי,
אני מוצאת את עצמי יום יום מעבירה מינימום שעתיים שלוש במלנכוליה קודרת,
ואני לא נראית עצובה בכלל,
או שאני נורא נורא אכעס, או שאהיה אפאתית באופן מוגזם ולחלוטין מיותר.
אני לא מסתדרת עם הילדים בבצפר, אני נורא מחבבת אותם והם נורא מחבבים אותי אבל פה זה נגמר,
וזה לגמרי באשמתי, ובאשמת חוסר היכולת (והרצון) שלי בשמירה על קשרים ובפיתוחם.
אני חושבת שההקשר שהכי השקעתי בו אי פעם הוא הזוגיות שאני נמצאת בה כרגע אבל בזמן האחרון אני דורכת גם עליה באגרסיביות מפחידה.
ואני מיואשת באופן כללי מהכל ומכולם ומעצמי ומהעולם.
ובאופן מדהים מתמטיקה משתלטת על חיי בדיקטטורה חסרת מעצורים,
ואני שונאת אותה, מתעבת אותה ולא מסוגלת להיות חלק ממנה לא משנה כמה חזק אדחוף את עצמי,
וזה חבל.
ואני רק רוצה לאכול ולישון אבל אלו שתי פריווילגיות שנבצרו ממני ושוב, חבל.
(בעצם לא לגמרי חבל, הכל תלוי בנקודת המבט)
וחזרתי לקחת ריטלין וזה בכלל לא כיף לי
ואני רוצה קוביות בבטן כל כך כל כך, ולא איכפת לי לא לרדת גרם אם ארוויח אותן.
ואני רוצה שיעזבו אותי בשקט,
אבל אני גם כל כך רוצה שישאלו.
בחייאת רבאק, תשאלו אותי מה נשמע פעם בכמה זמן...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
