הדוד של אימי התחתן עם אישה צ'כית והביא אותה לסופיה. האישה לא למדה לדבר בולגרית, עם השנים שכחה את הצ'כית, והייתה מדברת בהכלאה של בולגרית וצ'כית שאף אחד לא הבין חוץ מבעלה. כנראה התביישה ומסיבה זו לא דיברה עם אף אחד אחר. אם היו רוצים לומר לה משהו היו צריכים לומר את זה לדוד כדי שהוא יתרגם לה. הם כתבו מכתבים לקרוביהם בישראל, קראו בין השורות של תשובותיהם וכך ידעו להיות האחרונים לעלות לארץ. כשירדו מן האוניה התיישבו בבת-ים ועד מהרה נשכחו. 

סבה של אימי מצד אימה היה שיכור ומהמר. סביה מצד האב היו עשירים. למעשה היו הוריה של סבתי בני דודים מדרגה שנייה או שלישית. העשירים ירדו מנכסיהם אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי בגלל זה הסכימו להתחתן עם העניים. אביו של סבי רצה שיהיה עורך דין אבל הקומוניסטים החליטו שיהיה מהנדס. בארץ עבד עבור חברת בזק. הוא היה אדם מופנם ועיקש, שפעל לפי רצונה של אישתו, ואת חירותו מצא רק בזקנה, בסדר יום נטול אילוצים, כשהוא לא רואה ולא שומע. סבתי עבדה במעבדה כלבורנטית, הייתה מעשנת בשרשרת, משחקת ברידג' ומסרבת ללבוש חזיות.  את אימי לא אהבה וכך גם אמרה לה. היא מתה כשהייתי בכיתה ז',  אחרי שנים של נכות וחולי. אני לא זוכרת שהייתי עצובה כשסיפרו לי, למרות שבטח התאמצתי להיות. 

לא הרגשתי עצב נורא גם ביום בו סבי מת. הוא היה זקן מאוד, בן תשעים ושש, עיוור וחירש, רזה כמו שלד. בהלוויה בני-הדודים שלי דיברו עליו מאוד יפה ובכו. הבנתי אז שהם היו קרובים. אחר כך, כשישבנו שבעה, מכיוון שהייתי הצעירה ביותר ובעלת תכונות רעות נוספות, לא היו לי סיפורים לספר. האמת היא שלא היינו קרובים ולא ידעתי הרבה על מי שהיה, מלבד שהיה חרד לשגרתו, שלא האמין באלוהים ושעשה זאת בהתרסה. עבורי הוא תמיד היה הקול הרם מהצד השני של הטלפון, שצריך לצעוק אליו בחזרה כי הוא לא שומע כלום. כשביקרנו אותו אחת לכמה חודשים כי נפל, כי השתחרר מבית-החולים, כי היה לו יום-הולדת, תמיד היה נחמד ושמח לראות אותנו, אבל נותר שקוע מדי בעולמו מכדי להכירנו באמת. הוא סיפר את אותן הבדיחות, שאל את אותן השאלות, חיכה שהמפגש יסתיים, איחל שנתראה שוב. לא היה לי מה לומר לו, את מה שהצלחתי לנסח הוא במילא לא שמע, ומה ששמע לא עורר בו כלום.

כשהוא מת כולם שיבחו את חייו, איזה אדם נהדר היה, יחיד מסוגו. בעיני הוא היה מכונס בתוך עצמו, חרד לשלו, ולא טרח מעולם להגן על אימי או להשכין שלום בין ילדיו. כל עוד לא הציקו לו, לא הפריעו לו, יכול היה לחיות עם כל עוולה שהתרחשה בתוך ביתו. אדם כזה, שמנקה מעצמו כל אחריות לגבי חייהם של אחרים, לא נראה לי כמודל לסגולות טובות או לחיים בעלי ערך.

סבי מת בקיץ, בשיממון המהביל, לפני חמש שנים. היה זה הקיץ בו סיימתי את לימודי בבצלאל, ועמדתי לעזוב את ירושלים ולחזור לתל אביב. כבר לא נותרה לי אף סיבה להישאר, כל מה שקשר אותי לירושלים נפרם. תערוכת הגמר פורקה, המטלות האחרונות הוגשו,המרצים כבר שכחו אותי, התפטרתי מעבודתי וכל חפצי היו ארוזים. רציתי לשהות בסוף הזה, הרגשתי שהוא חשוב, אבל לא ידעתי מה לעשות איתו. את חצי היום והלילה האחרונים ביליתי לבדי בדירה המרוקנת. ראיתי סרט במחשב, ניסיתי לקרוא, השתדלתי להכין ארוחה שתכלול את כל מה שעתיד להיזרק מחר מהמקרר. את המיטה והמזרן כבר מכרתי באותו הבוקר לקונה שמצאתי באינטרנט, אישה תמהונית שהגיעה לאסוף אותם יחד עם בנה המבוגר והעצבני. הייתי אמורה לישון על הספה בסלון וחשבתי שזאת תהיה מעין הרפתקה, נוף משונה להתבונן בו, לראות הכל בפעם האחרונה. נשכבתי אבל לא הצלחתי להירדם. נגמר. שום דבר לא קושר אותך לשום מקום, לשום זמן, לשום עתיד, לשום מקצוע. מתוך האפלה של חדר השינה היבהב האור האדום הקטן של המחשב.