זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

במסגרת חיפושיי אחר העבודה האולטימטיבית, יצאתי לרחובות ולמסעדות נהריה בחיפוש אחר מקור כלכלי, כלומר, מסעדה שתעסיק אותי. 

צעדתי ברחובות והצעתי את עצמי, קצת כמו זונה, לכל עבודה אפשרית: שטיפת כלים, זריקת זבל, מלצרות, פיקולו. הייתי נמרץ ואנרגטי כמו רוני דניאל מול טילי החמאס. נכנסתי למין בר אפלולי שהריח קצת כמו עץ (פוטנציאל לשריפה?) והצגתי את עצמי בגב זקוף ובחיוך רחב שהסתיר חוסר בטחון. הבעלים של המקום, גמד שעונה לשם ד', התקשר מיד לאחיו, ע', שמנהל מסעדה שבה השארתי את פרטיי לפני ההגעה לבר ההוא. הגעתי למסעדה ולחצתי את ידו של ע' (שגם, באופן מפתיע, היה גמד), שאמר לי להגיע אל המסעדה למחרת היום, ב19:00 בערב.

וכך עשיתי. צעדתי עם מכנס טרנינג וחולצת בית ספר ישנה אל עבר המסעדה, והתמקמתי לי מעל הכיור אחרי הסבר קצר מע', האחראי, מוכן לתפקידי כשוטף הכלים. 

המטלה שלי הייתה לקחת את הכלים המלוכלכים שאנשים אכלו מהם, לקרצף אותם עם סבון ומים, ולתלות לייבוש. על פניו, מטלה די קלה.

ובאמת, לפחות בהתחלה נהניתי. שטפתי את הכלים ואת הכוסות בזמן שאני שר לעצמי שירים (כדי להפיג את הבדידות, בעיקר. הכוסות האלה תופסות תחת, אתם לא מבינים כמה), תליתי לייבוש, והייתי אנרגטי ושמח. 

המשבר הראשון התחיל כעבור חצי שעה. המים, והלכלוך מהצלחות, הצטברו בכיור, מה שיצר סתימה ומים עומדים. וכאן נכנסה לתמונה הפומפה, שתפקידה הוא, למעשה, לשחרר סתימות. הלמתי במים המטונפים עם הפומפה, מנסה למצוא את החור של הכיור ולשחרר אותו, ובינתיים המלצרים (שהיו מאוד סנובים ומעצבנים), ערמו כלים מטונפים על המדפים, שהוסיף ללחץ שלי. כמו כן, השף, איליה, שם מחבתות רותחות בתוך הכיור ואמר לי לקרצף אותם מהר, ואיך לא, נכוויתי וקרצפתי אותן עם ברזלית שכזו, שהוכיחה את יעילותה בזריזות. ככל שהערב התקדם, כך ההנאה שלי מהעבודה הזו צנחה לקרקעית. השיא של ההבנה שהעבודה הזו מזוויעה הייתה שכשהבוס של המסעדה עמד לידי וניסיתי לשחרר את הסתימה בכיור, המים המטונפים השפריצו לי ישירות על הפנים וגרמו לי להריח כמו הומלס. 

והכלים שהמלצרים שמו על המדפים נערמו. עד כדי כך נערמו, שהם שמו חלק מהם על המקרר. חשוב לציין שיש רק כיור אחד וברז אחד במסעדה הזו, מה שמעיד על חוסר מודעות, או, אם תרצו, חוסר אכפתיות כלפי השוטף. נוצר מצב שפשוט זרקתי את כל הצלחות לכיור והתחלתי לקרצף אותם בטירוף כדי לנסות לעמוד בקצב, עם גב כואב וזרועות מטונפות. נקודת השבירה הייתה כשאחד המלצרים שם שתי כוסות מטונפות בתוך הכיור, בשיא הניקיון והלחץ. 

לאורך המשמרת קיבלתי כוס קפה, שתי כוסות קולה (ששתיתי בשיא המהירות, כדי לעמוד בקצב), וצלחת צ'יפס ושניצלונים, שמרוב עייפות שפכתי חצי ממנה על הרצפה במטבח. 

ב3:05 בבוקר, אחרי... 8 שעות של עמידה על הרגליים, ריבים עם המלצרים (שבנוסף לכל בקשותיהם, גם דרשו שאביא להם סכו"ם תוך כדי העבודה), והרבה כעס וקיטורים, ובעיקר, טינופת ברמות שלא ידעתי שיש, יצאתי מהמסעדה עם בקשה מהמנהל שאבוא היום בצהריים כדי לקחת טופס 101, טופס העסקה. 

כשחציתי את הכביש ונגעתי לעצמי בשיער, ראיתי שנפלה לי על היד קליפה של מלפפון. 

אחרי שכשניסיתי להיכנס הביתה, אמא כמעט רצחה אותי עם המטאטא כי היא חשבה שאני הומלס, נשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני אעבוד בעבודה כזו. וגם אקיים. למרות שאחרי הכל, מדובר בחוויה מחשלת (שיכולה לתת לי מחלות, אבל מה זו מחלה ממארת לעומת סיר נקי?) ומהנה, למרות הכל. 

למדתי מאיפה כל הגדולים התחילו, מעל הכיור, עם כפות ידיים מטונפות ועם הרבה מים שנשאבים לביוב. וזה לא נראה טוב.

בנימה משכילה זו, ועם סיכון גדול מאוד להינמסות כף היד כתוצאה מחשיפה לזבל ברמות מסחריות,

נימי האופטימי, שלא, לא ינקה את המזלגות האלה גם אם תצרחו עליו.