זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כן, אני ההוא מההר. זה שצופה על החיים הבורגניים והמשעממים שלכם מלמעלה. יש בזה משהו מנחם, בלהיות מיוחד בים של שגרה. 
בדרך כלל, כשאתם מטיילים לכם עם ילדיכם המפונקים ונשותיכם המטופחות על ההר שלי, עם שמיכה ביד אחת ומצלמה ביד השנייה, אני צופה בכם מאיזו פינה מרוחקת, הכלב שלי נשען על ברכיי והעיזים שלי משוטטות ברחבי השדה. 
תמיד אהבתי והערכתי את החיים הפשוטים. למה לי לשאוף גבוה, כשהכל נמצא פה, לידי? ובינינו, אני לא צריך יותר ממה שיש לי. העיזים, הכלב, חלקת האדמה הקטנה שלי. ואתם, אנשי העיר, לא תדעו ולא תוכלו להבין את זה לעולם. 

יש משהו מאוד "שונה" בלגור בהר. עצם זה שכמעט כל העולם נשאב לתוך הערים בעקבות חלומותיהם ואני גר על הר מבודד ושקט, זה כבר משהו.

אבל אני באמת לא מחפש הרבה, או לפחות, יותר ממה שיש לי. אולי קצת יותר שמחה בלב. אתם מבינים, אשתי הלכה לעולמה לפני כשנה וחצי, בעקבות מחלה חשוכת מרפא שתקפה אותה. אז עכשיו, אני לא לבד, כמובן. יש לי את עצמי, זה כבר משהו. וגם זה שאחרי הכל, בעלי חיים באמת יותר נאמנים מבני אדם, ויותר אוהבים, זה.. זה כיף, להיות מוקף בחיות, כשאתה מקבל את העובדה הזו כמו שהיא. 
ולמרות זאת, אני מתגעגע לתקופה הזו, שהייתה לי חברה לחיים. כשאתה גר בעיר אתה קצת מאבד את הרומנטיקה האמיתית, שהייתה פה פעם. תקחו את בת זוגכם (או בן זוגכם) לאיזו נקודת תצפית מסוימת בזריחה ותבינו על מה אני מדבר. 

איך הגעתי להר, אתם שואלים את עצמכם, אני מניח. 

מתישהו, אחרי שלמדתי אדריכלות באוניברסיטה (אני סוג של ההוכחה לכך שהאנשים שגרים במקומות כאלה הם לא בהכרח טיפשים שבונים שולחנות מבוץ), נשלחתי מטעם המשרד שבו התמחיתי לתכנן בית לאיזה אדם עשיר ותאב בצע, על אותו הר שבו אני גר. 
ההר היה אז די שומם. לא היה פה כלום חוץ מכמה עצים ונחל שזרם באמצע. די פסטורלי, וזו הסיבה שבמקום הזה מהשנייה הראשונה שהגעתי לפה. החלטתי לעשות הכל כדי שאחיה פה. היה, ועדיין יש פה, משהו קסום ומיוחד.

את אשתי פגשתי בבוקר חורפי אחד, כשהיא הגיעה עם הכלב שלה לקטוף פטריות ולהתבונן בנוף. השיער שלה השתקף בשמש החורפית, שליטפה את ההר ביד אוהבת. הגעתי אליה עם העיזים, שמיד התחילו לרחרח אותה בעודן מסתובבות סביב עצמן ומשאירות צרכים שדומים לזיתים. 
דיברנו, הרבה. עד כדי כך שהשמש שקעה מעל לבנייני העיר שנבנתה לאיטה מתחת להר. היא הבטיחה להגיע שוב, וקיימה. דבר הוביל לדבר, והתאהבתי בה. באהבה לטבע, בחן הטבעי, בלחיים הסמוקות כשקר. בנינו בית קטן, עם אח בסלון וארובה, ועם הזמן הצטרפו אלינו ילדינו הקטנים, שחונכו לטיפוח הטבע ושימורו. 

עם הידע שצברתי במהלך לימודי האדריכלות שלי, בניתי לי מעין מתחם קטן, עם מקום מוסדר לעיזים, באר לשאיבת מים, ודרכי גישה לבית. אפילו שמתי שלט קטן (שילדים עירוניים הפילו כעבור כמה שנים במהלך משחק), ובו רשום "חלב וגבינות תוצרת בית", כי חייבים להרוויח כסף איכשהו. 
בתוך כמה שנים נהפכתי מבחור צעיר ועירוני לגבר אחראי ופשוט, ואני שמח על החלטתי, לקנות את חלקת האדמה הזו בהר מהמשרד.
היא אולי עלתה לי במקום העבודה, אבל ככה הגשמתי את ייעודי האמיתי, וזה מה שחשוב.

אז בפעם הבאה שתגיעו אל ההר שלי, עמוסי שמיכות ומצלמות, תקפצו להגיד שלום. אפילו אכין לכם תה, אם תרצו. אבל לא מהסוג התעשייתי המגעיל שאתם כל כך אוהבים, אלא תה אמיתי, שמחמם ומרגיע.

ההוא מההר, שלמרות הפשטות שבו, הוא כמוכם. רק עם עיזים בחצר.

הסוף.

ואולי, באמת, מה שאני צריך זה להיות קצת ככה. שונה, אבל בדרכי שלי. ולא לשכוח לאהוב את מה שבאמת חשוב: הטבע, ולא לאבד את עצמי בדרך. ואתם לא יודעים כמה הפוטנציאל ל"איבוד עצמי" גודל עם הזמן, אבל למזלי בורכתי במשפחה מדהימה ותומכת, וחברים מדהימים, שלא יעזרו לי לאבד את עצמי. 
לפני שבוע ישבתי על הסלעים שבחוף המבודד שאני כל כך אוהב ללכת אליו. היה חושך, והיו כוכבים בשמיים, למרות האורות של העיר שהפריעו קצת. זה באמת מה שאני צריך. לעצור כל כמה ימים לכמה שעות את חיי העמוסים באימונים ובהברזות מבית ספר, וללכת לים. זה האיזון שאני כל כך הייתי צריך, למשך כל כך הרבה זמן.