זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ללכת בטיילת, שישי בערב. המוח שלי מתחרפן ממחשבות, האצבעות מתרוצצות על הפלאפון, מחפשות מישהו שאוכל לפרוק בפניו את מה שמתרוצץ בתוכי. 
הטיילת עמוסה, כרגיל. סבתות זקנות והנכדים שלהן, נשים צעירות עם התינוקות, ילדים קטנים שדוהרים על האופניים, גברים שדוהרים על האופניים המקצועיות שלהם. אחרי הילד החמישי אני מבין שאני רוצה לחזור לרכב על האופניים הכחולות שלי, שחונות ומעלות אבק מתחת לבניין.
אבל איך אפשר? הן נהרסו, בערך. אחרי שנסעתי איתן בירידה ענקית והבלמים נשברו ב"טאק!" גדול ומבשר רעות, וההבעה שלי השתנתה ממבט מרוכז לחרדה אמיתית וניסיון לבלום את האופניים בצעקות. אני מופתע שהן שרדו אותי. חרשתי איתן את כל רחובות העיר, ואפילו האזור. בגשם שוטף, בסופות אבק, הן תמיד היו שם, מבהיקות ומוכנות לתנועה. ועכשיו לך תשכנע את ההורים שלך שאתה מת לתקן אותן ואתה חוסך את מעט הכסף שנשאר לך. אבל אין ברירה, הנה, בנו לי תכנית אימונים לפני שבוע, ואחרי חמישה אימונים אני כבר שומע את המיטה נאנקת מכאבים כשאני זורק את עצמי עליה. אסור לוותר לעצמי. עם כמה שקשה לי, עם כמה שבכל הסופשבוע הארוך והמייאש הזה נדדתי ממצב רוח למצב רוח, אני חייב להרים ת'ראש, לנשום עמוק ולצאת לדרך. לנסות לראות עד כמה אני יכול להגיע, לנסות לראות עד לאן אני רוצה להגיע. החיים שלי, כרגע, בסימני שאלה אחרי סימני שאלה. 
ועם כמה שאני רוצה לעזוב הכל, לנתק את הפלאפון ולהדאיג את כולם ולבדוק מי יישאר ולמי לא יימאס ממני, מעין מבחן נאמנות מוזר שכזה, אני חייב לשאוף לנורמטיביות. לאופטימיות, שנפלה לקרקעית של הבריכה, ולך תצלול עכשיו לשלוף אותה.

שווה בכלל לחזור להיות אופטימי, זו השאלה? אני יודע שכן, אני יודע שאני חייב. אבל קשה לי, בחיי שקשה לי. בסוף השבוע ראיתי במלואו את הסרט "פרנהייט 9\11", שמתאר את זה שג'ורג' בוש הביא את העולם כולו למצב של כאוס ומלחמה נוראית רק בגלל הגאווה שלו. ואלוהים, כמה שאני לא רוצה להיות ככה. כזה שמופעל, כמו מכונה, רק לפי גחמה של הרגע, אגו, שחצנות. אני לא רוצה להיות מה שמסמל את הרע בעולם הגדול הזה. אני רוצה לפעול לטוב, אני רוצה שיהיה טוב. אבל אחרי שראיתי אתמול איך מתעללים בגופות שרופות של חיילים אמריקאים בכיכר העיר, אני לא יודע איך זה יכול לקרות.
הקשר היחידי, כרגע, ביני לבין פוליטיקה, היא השיחה שעשו לנו עם שר החינוך לפני שבוע. דווקא בחור נחמד, גדעון סער. זרם עם הטמטום שלנו, עם זאתי מהקהל שקמה ושאלה אותו שאלה שאחרי דקה שכחתי מרוב שהיא לא מעניינת, עם השאפתנות של הילדים החרשנים שהפציצו אותו בשאלות. ואני סתם קמתי ושאלתי אותו, "גדעון, איך היית בתור תלמיד?", הוא ענה שהוא היה חרא של תלמיד, אז כנראה שיש לי עתיד בתור שר בממשלת ישראל. 
 

אוי, הקלה. טיפלתי במצב המוזר ביני לבין ההורים, אפשר להגיד. היום התפוצצתי עליהם כי ראיתי את הסרט המזוויע הזה, "2012", מה שמבטיח סיוטים על מיכליות נפט מעופפות ובוערות, והרבה צרחות וטמטום אנושי, והם רצו שאערוך את השולחן ושנשב כבר לאכול. אני מסוג האנשים האלה שכשהם ממוקדים במשהו אסור להפריע להם, מין הפרעת קשב וריכוז חמורה שכזו, ובגלל זה התפוצצתי עליהם. בגלל שהעדפתי לראות איך העולם קורס כמו איש שמן אחרי ריצה על הליכון מאשר להיות עם המשפחה שלי. עד כדי כך אני מרוחק לפעמים, מין זאב בודד. 

גיליתי שאבא שלי מעשן קופסת סיגריות ביום, 16 שקל ביום, מהכסף שהוא מביא לבית, הולך בשביל הזבל הזה. בשביל עיגול הרעלים עטוף בנייר הזה, שהוא התמכר אליו. אני יכול להאשים אותו, להגיד שהוא אנוכי ואכפת לו רק מעצמו, אבל אני מעדיף ויכול להבין אותו, הבן אדם נוסע ממקום למקום בשירות של המדינה המוזרה הזו, עוצר אנשים כדי שיהיה לנו טוב יותר לחיות פה, ועל זה אני מחזיק ממנו. על זה שהוא לא מוותר לעצמו, כי הוא יודע שהמטרה הנעלה (הבאת כסף לבית ובטחון לתושבי העיר שבה הוא עובד) חשובה יותר מהאמצעים הדפוקים שהוא משתמש בהם. ואת זה לקחתי ממנו, את ההתחשבות באחרים ואת הראייה הכללית הזו של, "וואלה, המצב דפוק, אבל בוא ננסה לשפר אותו". והלוואי שיהיו לי הכלים לדעת להשתמש ביכולת הזו כמו שצריך. בשביל זה אני כותב הרבה והולך לפסיכולוג פעם בשבוע, כדי שאדע איך להשתמש ביכולת הזו, שקיבלתי כמתנה מהגורל. 
 

ועכשיו? עכשיו אני שומע את רד הוט צ'ילי פפרס, וחושב על השבוע הזה, שאני לא יודע מה בדיוק יקרה בו, ואני לא יכול באמת לדעת מה יקרה בו, אבל אני אעשה את מיטב יכולתי כדי שהשבוע הזה, לשם שינוי, באמת יהיה שבוע טוב, מכל הבחינות. 
 

היום אני ושרית חודש ביחד (הישג משמעותי בשבילי) ובמקום שאהיה איתה ונחגוג את זה כמו שצריך, נתקעתי בבית בגלל ההורים והחלטה שגויה ופזיזה שעשיתי. אז, שרית, אני מצטער, ואת יודעת, אולי יותר מכולם בעצם, כמה שאכלתי את עצמי על הטמטום שלי. אני אפצה אותך בגדול, תסמכי עליי

נימי, שלא יודע איך בדיוק לסגור את הפוסט עמוס הנושאים הזה, ולכן יסגור אותו בברכת "שבוע טוב שיהיה לכם" שגרתית ומשעממת, איכס. 

שבוע טוב שיהיה לכם!