זה המוטו החדש שלי. לא להסתיר. לא להתחבא. נמאס לי כבר להתחבא מאחורי מסכות וחומות. נמאס לי לזייף תשובות לאנשים ששואלים "איך אתה מרגיש אחרי הפרידה?". להגיד שהכל בסדר, ומבפנים להגיד לעצמי שאני לא רוצה לצאת החלש הזה, שבור הלב, בפני אנשים חדשים שרק הכרתי.
התקשרו אליי, יותר ממה שהתקשרו בכל השנה האחרונה, בשבוע האחרון. כולם עם הטון הדואג הזה, של ה"שמעתי עלייך ועל הפרידה.. איך אתה?", עם המבט המנחם, כשאני בעצם לא צריך את הניחומים האלה. זה לא שנחת על הבית טיל וכל המשפחה נהרגה, זה לא שנזרקנו מהבית על ידי הרשויות, כולה עברתי עוד פרידה, עוד אחת.
כשזה מגיע לפרידות, אני מתרחק מרוב האנשים במיידי, כי אני יודע שהם יתחילו עם השאלות המציקות, שבינינו, זה לא באמת עניינם איך ולמה נפרדנו.
אז אני פחות בפייסבוק, שומע מוזיקה באוזניות הלבנות שלי עד שכואבות כבר האוזניים כדי להתחמק מההורים שלי, מתאמן בחדר כושר. הכל כדי לברוח. לברוח מהשאלות שתוקפות אותי בלי הפסקה, גם מתוך עצמי וגם מאנשים בחוץ. לברוח מהתחושה החוזרת הזו, של הפקשוש, של ה"אולי אני לא בנאדם של מערכות יחסים". אבל מה לעשות? היינו ביחד, דיברנו עלינו, נפרדנו, זהו.
אני בקושי בבי"ס כבר כמה ימים כי אני רואה איך אנשים, בעיקר הערסים, מגיבים לפרידה. הם לא שואלים "וואי אחי, אתה בסדר?", אלא שואלים, "וואי אחי, לפחות זיינת אותה?", כאילו הם מצפים שאני אקפוץ מהספסל ואתחיל לצעוק שכל העולם יישמע שזיינתי אותה. זה מין טמטום חברתי כזה, לשאול שאלות אישיות, אבל אני מניח שיש בזה גם מין ניסיון לבדוק עד כמה המשקפופר מי"ב 2 יכול להתפרק.
ודוגרי, בא לי להתפרק. בא לי לצעוק. בא לי לברוח. ואין לאן. אין לי לאן לברוח כי נגמר הכסף מהמשכורת הקטנה שקיבלתי, אין לי לאן לברוח כי אני בודד ורוב הקשרים החברתיים שלי הם בפייסבוק, או בכלל, במחשב.
וזה מתסכל, שבא לי לברוח כ"כ ואני לא יכול. ולא נגמרו לי הכוחות, עדיין, אבל יש לי תחושה שאם לא יקרה משהו טוב בקרוב, הם ייגמרו. ואז... אז יהיה רע. קשה לי להתמודד עם האמת הזו, אבל זו האמת שלי, בין אם אתכחש לה ואדחיק אותה ובין אם לא.
כרגע אני די אבוד. לא יודע לאיזה כיוון לפנות, לא יודע לאיזו מטרה לשאוף. אז אני מחפש, קצת, רגעים קטנים שאולי יעוררו בי מטרה. רכיבה על אופניים, אימונים, מוזיקה, כתיבה, את כל אלה אני מנסה ועושה, אבל חסרה לי מטרה, וחסר לי, אולי יותר מהכל, כיוון.
בתקופת השחייה שלי, שהייתה בערך שנה, אני בהחלט יכול להגיד שהיה לי כיוון: ללמוד לשחות ולהיות מעולה בזה. ואכן הייתי, הייתי הולך ברגל חצי עיר עד הבריכה העירונית ושוחה 120 בריכות, חוזר הביתה רגוע, ואז למחרת חוזר ושוחה 120 בריכות. הייתה בקטע הזה קצת מונוטוניות והכל, אבל זה היה טוב, זה עשה לי טוב, זה יצר לי קצת בטחון עצמי, הייתה בזה מטרה, הייתה בזה כיוון.
אני לא מבין את האנשים האלה שמתעלמים מקיומי בבי"ס ואפילו מסתלבטים עליי מאחורי הגב, ואז פתאום שולחים לי בקשת חברות בפייסבוק. למה הם בוחרים להשתתף במשחק הזה של הצביעות החברתית הזו, ולא רוצים להיות אמיתיים לשם שינוי? אני פשוט מתעלם מהם, מהבקשה הזו. אני מסרב לשחק במשחק הזה. אין לי שום מניע או כוונה להשתתף בו, אני לא רוצה להיות צבוע ומזוייף. זה לא מה שהייתי אז, זה לא מה שאני עכשיו.
אולי אני צריך לעשות ניקוי של כל הזונות והמזוייפים, ובעצם, כל הלא-נחוצים, מהפייסבוק שלי. לא בראש שלי שהם יידעו מה קורה בחיים שלי, לא בראש שלי שהם ייכנסו לבלוג (כי יש קישור בפרופיל) הזה, המקום המוגן שלי. אבל אין לי אומץ לזה, ואין לי מספיק בטחון בשביל זה. כנראה שאצטרך עזרה של חבר בעניין הזה, יהיה לו קל יותר.
שירו של יום, שבעצם השפיע על הרעיון הכללי של הפוסט האמיתי הזה:
Nimi, שאוהב את הסגנון הישיר והאמיתי הזה, ויאמץ אותו בחום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
