הילדים הקטנים עם הבלורית והחיוכים יוצאים מחצר בית הספר בתום יום הלימודים, אי שם ביערות הסקנדינביים, עם הריחות של העצים והקור המקפיא והמשכר הזה. ילד אחד הולך לסבתא שלו, לעזור לה בחווה, ילד אחר הולך לישון כי הוא ער מ3 בבוקר בניסיון לילי עם אבא לחלוב את הפרות, ורק הילד השלישי בחבורה, השקט, לא הולך לבנאדם מסוים.
סוף מרץ ומרגישים כבר את החגים של האביב, אמא מבשלת ואבא חורש את השדה עם המכונות הגדולות, בבית ספר מסיימים כבר ללמוד חילוק, דווקא לא כזה קשה כשמקשיבים ולא משחקים "איקס עיגול" עם ארתור על השולחן, ואפילו בחוג השחייה הכל בסדר, המאמן מרוצה והכל טוב. זה הגיל הזה ותקופת החיים הזו, שבה אבא ואמא לוקחים אותך באחה"צ שמשי אחד למפעל של אמא, מול ערימת ברזלים מבולגנים, ואומרים לך, "זה מה שתעשה בחיים שלך". בסקנדינביה לא מבלבלים לילדים את המוח, מה שהאמא עושה - הילד עושה. במקרה של סטיב, אמא ממיינת ברזלים שיהפכו לקולבים אחר כך, ומי רוצה לזרוק את הבגדים בערימה? קולבים זה חשוב כי סדר זה חשוב, וסדר זה חשוב כי בלי סדר אתה לא סקנדינבי אמיתי.
סטיב תלמיד טוב, תמיד היה. משקיע בחשבון, גרוע בספורט, מעולה בספרות. "שקט ותורם לאווירה החיובית בכיתה", המחנכת תכתוב בתעודה, ובאמת, כזה הוא סטיב. שקט ומתבונן בחבריו, שעושים רעשים וצוחקים בלי הפסקה. סטיב שנא רעש, שנא להיות במרכז, אז הכי טוב לשתוק ולחייך בצד, כי לחייך נראה טוב בתמונות, וחייבים לחייך בתמונות. סטיב יוצא עם חבריו עטורי הבלורית והחיוכים צחורי השיניים מבית הספר, והנס מחקה רקדן שהוא ראה בטלוויזיה, וכולם צוחקים, גם סטיב, שקצת מתגעגע לבית, לקרוא ספר מול האש שאבא שם בערב מול הספות בסלון. סטיב אוהב ספרים, בעיקר ספרים על עולמות אחרים, עם קצת יותר שמש ופחות מונוטוניות מחורבנת וסקנדינבית, של חיוכים ושלג בכל פינה; עולמות עם נסיכות כלואות בתאים קטנים ודרקונים בכל פינה, עולמות עם עמקים רחבים ושדות ירוקים, עולמות של ערים גדולות ואנשים שקופצים בין הגגות. וחוץ מלדמיין, מה סטיב יכול לעשות? הוא יודע שזה נשאר בגדר הדימיון ובזה זה נגמר, אין שום סיכוי בעולם שהעולמות הדמיוניים והפרועים שהוא מדמיין שנייה לפני שהוא נרדם בלילה יהפכו להיות המציאות שלו, שהוא יישאב מתוך עולם טוב וצפוי לעולם מופרע וחסר כל היגיון.
הנס הלך הביתה וגם ביורן, אז סטיב החליט לעצור קצת ליד האגם שהתחיל לאט לאט להפשיר אחרי השלג, לזרוק קצת אבנים ולהירגע לפני שהוא מגיע הביתה. הוא רץ במדרון המושלג, מעוטר נקודות הדשא הירוקות שמתחילות לבצבץ ככל שהאביב מתקרב, וזורק את התיק תוך כדי. האבנים מפוזרות לאורך שפת האגם, וסטיב עוצר לכמה רגעים, להסדיר את הנשימה ולהתבונן מסביב. חסידות עפות דרומה, הרוח החורפית מרעידה את העצים ממנוחתם, גלים מכים בשפת האגם. כשמשעמם לך ואתה ילד סקנדינבי שגר בכפר איכרים קטן, עם טרקטורים בכל פינה ועצי אורן רחבים שמסתירים את השמש בשקיעה, אתה הולך לאגם המקומי, לזרוק קצת אבנים אל תוך המים, לחוות קצת הפתעות ולראות איך האבנים מקפצות במים השקטים, עד שהן שוקעות לתוך העולם מתחת למים.
סטיב זרק את האבן הראשונה, השנייה, החמישית. כל אחת מהן קיפצה על הקרח בסדר כמעט מופתי, עד שהשישית במספר קיפצה פעמיים עד שהיא שקעה. רוב האבנים ששוקעות כשאתה זורק אותן שוקעות וזהו, בזה נגמר העניין, אבל כשהאבן הזו שקעה השקיעה לוותה בזוהר כחול ומסתורי, שפיתה את סטיב להתקרב אל מרכז האגם, שמתוכו הזוהר התחיל. סטיב התקרב בחשש, בצעדים איטיים כי הקרח קפוא ולמי בא עכשיו לשבור אותו ולטבוע למוות במים קפואים, אל מרכז האגם. הזוהר לא דעך לשנייה, אפילו התעצם עם הזמן, מזמין את סטיב להתקרב אליו. סטיב כבר היה כמעט באמצע האגם, והוא בלע את רוקו בחשש ובפחד מלווים בסקרנות. הזוהר לא דעך וסטיב הגיע בדיוק מעל נקודת ההיעלמות של האבן, מרכז הזוהר. הוא התכופף לאט לאט אל הקרח הקפוא, ממוגנט אל הזוהר הכחול הזה, שהזמין אותו. הוא ראה יד קטנה מושיטה את עצמה לעברו, והוא הושיט את ידו בחזרה.
הידיים נפגשו, וסטיב נשאב אל תוך הקרח במהירות. הקור היה חזק ומעורר, וכל עצם בגופו כאבה ממכת הקור הפתאומית, אבל היד משכה אותו אליה, והוא נכנס אל תוך עולם חדש, עולם שהוא רק חלם עליו ודמיין על בואו אליו, עולם מסתורי וחדש.
דמות כחולה וקטנה, בגובה המותניים הלא-גבוהות במילא של סטיב, פנתה אליו בטון מקניט: "זורק אבנים, אה? ברוך הבא לעולם הכחול."
סטיב מצמץ בבהלה וניסה לצעוק משהו בתגובה, אבל לא הצליח בגלל שהכל מסביבו היה מים קפואים. הדמות הקטנה הבינה את זה, וצעקה לחבריה "שמישהו יסדר לו חליפת אוויר, הוא ימות ככה!". כעבור מספר שניות שחו לעברו מספר דמויות שהלבישו אותו בחליפה בצבע העור, ומיד סטיב יכל לדבר. "מי אתה, לעזאזל?", הוא פנה לדמות הכחולה שהקניטה אותו. "אני זה שמסדר פה ת'עניינים. קיבלנו תלונות מכמה תושבים שאתה מפריע למנוחת הצהריים שלהם עם האבנים שלך. איך היית מרגיש אם היו זורקים לך אבנים על הבית?"
"לא טוב במיוחד, אני מניח, אבל לא ידעתי שגרים פה אנ - " "לא לא לא, אנחנו לא בדיוק אנשים, אנחנו מעדיפים להיקרא 'אנשי האגם', לא משנה. אז מה אתה עושה פה בכלל? אין לך בי"ס בשעה הזו?", פנה אל סטיב איש-אגם לבוש בחליפה ועם הבעה מאשימה על פניו.
"האמת שסיימתי ללמוד לפני שעה, רציתי קצת להשתחרר מהאנרגיות של היום הזה, היה לנו מבחן גדול באנגלית היום."
"והשתחררת בהפרעת המנוחה לתושבי האגם? אתה יודע שזה נורא הבהיל את התינוקות שלנו? תנסה אתה להרדים אותם!"
"אני מצטער, לא ידעתי שגרים פה אנשים בכלל. לא התכוונתי להפריע לכם, אני אלך עכשיו, אני חושב, מצטער, שוב..."
"לא, לא. לא משנה, לא קרה כלום." נבהל אחד מאנשי-הים שהלביש את סטיב בחליפת האוויר. "נעים מאוד, אני אמנון!", הושיט את ידו מלאת הקשקשים בחיוך.
"סטיב, נעים מאוד.", השיב סטיב בהיסוס ולחץ את ידו. ההרגשה דמתה ללחיצת יד לקרפיון. "כמה זמן אתם גרים פה בכלל, אמנון?"
"אוהו, הרבה מאוד שנים, עוד מלפני שאתם הגעתם לאזור הזה בכלל!" צעק אמנון בהתלהבות ונופף בידיו. "וממתי אתה פה, סטיב?"
"מהרגע שנולדתי, 15 שנים אחורה בערך.. כמעט 16"
"אה, אתה טירון", אמנון נופף בביטול את ידיו. "ואיך הגעת לפה? זרקת אבן ונשאבת לאור?"
"כן! למה זה קרה?! רק רציתי לבדוק לאן האבן נעלמה..."
"זה קרה כי הסתכלנו על הרבה אנשים שזרקו אבנים על העיר הקטנה שלנו אבנים לאורך השנים. אנשים שיכורים, נוודים, בני נוער שהתערבו בינם לבין עצמם מי יזרוק הכי רחוק ומי יזרוק הכי חזק, אבל אתה זרקת אותן מכוונה טובה, או לפחות, בלי כוונה לפגוע."
"זרקתי אותן משעמום, למען האמת, אבל למה קטנוניות?"
"אתה רוצה לראות מה קרה למי שזרק אבנים מכוונה רעה? קראתם לזה, שם למעלה, היעלמות מסתורית. אנחנו קראנו לזה, נקמה קפואה." אמר אמנון בדרמטיות תיאטרלית וחשף קיר שאליו דבוקים אנשים עם אבנים בידיהם וחיוך קפוא על פניהם. "זה אפילו די מגניב.", אמנון אמר בגאווה מסוימת.
סטיב חשב שהערכים של אנשי האגם היו קצת, נגדיר את זה, שונים מהערכים של אנשי הכפרים.
אנשי הכפר לא האמינו באלימות כפתרון, אנשי האגם פיתו אנשים שפגעו בחייהם אל תוך עולמם הכחול והמסתורי וכלאו אותם שם לנצח.
אנשי הכפר האמינו בחינוך ובעבודה קשה, אנשי האגם אהבו את החיים הטובים וחינכו את ילדיהם בראש ובראשונה להנות מהרגע.
בשביל סטיב, העולם הכחול מתחת לאגם היה מקום שיצר מפרי דמיונו ובדידותו. הוא מצא את עצמו שם, קיבלו אותו שם, וכמו הרבה ילדים אחרים בסקנדינביה הקפואה, לפעמים מה שיש לך בידיים, חוץ מערימת ברזלים במפעל של אמא, זה דמיון גדול, שבו מלזרוק אבן אחת ללב אגם קפוא אתה יכול למצוא עולם במלואו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
