זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אוטובוס מלא בחיילים משוחררים נוסע את דרכו המאובקת בעלייה הגדולה מסדום. 

הרבה אנשים צעירים יש באוטובוס הזה, אנשים שמגדלים זקן כי אפשר ומחפשים אהבה כי איך אפשר לבד. ריכוז אוכלוסייה קטן שבעיקר מלא בחלומות ובתכנונים לעתיד הקרוב והרחוק. אחד טס עוד חודשיים לתאילנד, אחר עובד במסעדה של אבא, השלישי בכלל מגלגל חשיש בדירת רווקים מסריחה ומאווררת כמו בית שחי של מתאמן בחדר כושר. האוטובוס גונח, צועק, מתחנן, אבל בסוף נכנע והמנוע נכבה חמש קילומטר לקראת הסוף. חום אימים בחוץ, חום כזה שכשאתה יוצא מבניין ממוזג ההרגשה המיידית היא כאילו נשפך עלייך מלמעלה מרק רותח ומהביל, אבל צריך לצאת מהאוטובוס, הנהג מבקש לצאת מהאוטובוס כדי שהוא יבדוק מה הבעיה, והחיילים המשוחררים יוצאים ומתפזרים לאורך הכביש הלוהט והמתפתל, שוקעים בשיחות על העתיד ועל ליברמן. 

גם תומר יוצא מהאוטובוס, ומיד שולף מהכיס סיגריה, הוא מת לסיגריה מהרגע שהוא עלה על האוטובוס, בצומת שיזפון, וכבר שעתיים נוסעים צפונה בלי עצירה, אז יאללה, לעשן. הוא מדליק את הסיגריה ושואף פנימה, עמוק לתוך הריאות, את הניקוטין. יא אללה, איזו הקלה. מעשן מגיל 17, תומר, וכמו הרבה בחורים בגיל הזה, זה בא מלחץ חברתי של החבר'ה. כמי שמאמין דגול בגישת ה"נותנים לך, תיקח" תומר לקח את הסיגריה הקטנה והעגולה והכניס לפה, ומיד התחיל להשתעל ולהשתנק. "זה עניין של התרגלות", שגיא אמר לו עם חיוך מבין תוך כדי טפיחות על הגב, "תוך חודש כבר לא תשתעל.", ותומר המשיך לעשן. עלה משלוש סיגריות ביום לחמש, ומחמש לשבע, ומשבע לחצי קופסה, והכאב בארנק, בהתאם. אבל וואלה, עושים את מה שאוהבים בחיים האלה. תומר מסתכל לכיוון הנוף המדברי שמשתרע אל מול עיניו, נוף כזה מסתורי שכולל את המדבר ואת הים, מערות ויערות שנוצרו משום מקום. הוא מעשן את הסיגריה כמעט במלואה עד שהוא שומע קול נשי מאחוריו, "אתה יודע, זה לא כזה בריא לך.", הוא אומר, ותומר מסתובב במקום ומחפש את מקור הקול, עד שהוא רואה את "הנוזפת במעשנים", בחורה צעירה שעונה לשם מעיין, עם שרוואל כזה של סטלנים מסיני וגומות חן ענקיות-ענקיות. 

אפשר להגיד שתומר התאהב בה במקום הזה, בדרך מסדום, אבל זה לא יהיה מדוייק. בסביבות הדייט השני שלהם, שתומר הזמין אותה אליו אחרי שהדייט הראשון בקולנוע המקומי היה די מוצלח והסתיים בנשיקה, כשמבול של פעם ב50 שנה התחיל לרדת ולשטוף את העיר מכל החרא שרץ בה ביום יום. תומר התקשר להזמין מונית ורץ עם העיניים בחיפוש אחריה, ומעיין רצה יחפה לתוך השלוליות והרימה את ראשה וצעקה וקפצה משלולית לשלולית ובאופן כללי נהנתה כמו שאף אחד מהעוברים ובים, שרצו מתחת למטריות הגדולות שלהם למקום מסויים. משהו בקצב האיטי והרגוע שלה היווה ת'אמאמא של ההפוכה לאופי הממהר והממוקד של תומר, שיצא מגבעתי, מה שקצת מסביר, אבל ככה, לאט לאט, הם בנו מערכת יחסים טובה כזו, שיש רק בסרטים או בסיפורים שכותבים הרומנטיקנים הגדולים.

לכבוד ציון השנה שלהם כזוג תומר עשה מעשה שלא עשה מעולם, בשביל אף אחת. ב6 בבוקר הוא העיר את מעיין בנשיקה עדינה, נתן לה להתארגן בקצב שלה, שם לה כיסוי עיניים, והכניס אותה לאוטו. אחרי שלוש שעות נסיעה מדירתם בפרבר תלאביבי זול, הם הגיעו לנקודה מיוחדת במערכת היחסים שלהם. 

רק שהפעם לאט היה שם אוטובוס ששבק חיים, ולא היו שם חיילים משוחררים עם מחשבות על העתיד. הפעם רק תומר ומעיין היו שם, יושבים עם הגיטרה של תומר ומדברים. אחרי שעה תומר הוביל אותה לנקודת תצפית, שם הוא כרע ברך והציע לה להינשא לו, והיא חייכה את החיוך הזה שלה, עם שני הגומות, והתחילה לבכות בעודה מהנהנת. 

ועכשיו הם יושבים בחוף מבודד, לאור ירח וקור של סוף ינואר שמקפיא את כל האיברים בגוף, צמודים אחד לשני בחיבוק מחמם כזה. והילדים בבייביסיטר, ילדה בת 14 שגרה ממול ורוצה כסף, אז למה לא לתת לה כסף ולהורים קצת שקט, גם להם מגיע.

את הסיפור הזה הכותב כתב אחרי שהוא שתה בירה הולנדית זולה שמזכירה שתן מוגז, והשתכר כתוצאה מזה, ולכן הוא יושב וכותב סיפורים קיטשיים בבלוג האדום שלו, שאולי יחממו קצת לבבות בלילה הקפוא הזה, ואולי ידברו קצת במקומו, כי יש לו הרבה דברים שהוא רוצה להגיד לה ולא יודע איך. 

מר בחור, שגם קצת מפנטז על סיפור אהבה ארוך שנים ודביק כזה, ומאמין שגם לו יגיע סיפור אהבה כזה, ולא מפסיק לזיין בשכל, כי הוא קצת שיכור וקצת מאושר.

לילה\בוקר טוב.