זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

בשכונה שלנו היו המון ילדים קטנים. בכל יום מהשבוע, בשעות אחר הצהריים, יכולתם לשמוע את הילדים רצים במדרון בלב גוש הבניינים עם עגלת קניות שהם גנבו מהסופר, ובערב את מקהלת האמהות שקוראות להם לבוא לאכול. השכונה לא הייתה ענייה במיוחד והריחה כמו זקנים כמו השכונה הישנה, אבל לא הייתה מוצפת בוילות כמו השכונה המערבית של העיר; סתם שכונה כזו, עם בית ספר ענק במרכזה והרבה אתיופים, רוסים, ואנשים שלא היה מזיק להם עוד קצת כסף בבנק.

הסמל לעוני בשכונה הייתה סבתא-זבל. לא קראו לה "זבל כהן", נניח, בתעודת הזהות, אבל זה הכינוי שדבק בה מתושבי השכונה, שצפו בה מהחלונות כשהיא הוציאה דברים מהפחים ויושבת בחצר שלה עם מספיק שטויות מפוזרות בתוכה שלא התפלאתי כשראיתי את הקורקינט האהוב שלי מושלך שם, ליד מכונת כביסה בלי דלת. היו לה שלושה נכדים, מהבת שלה, שהתחתנה עם פלסטיני והביאה את עצמה לשכונה בתוספת שני ילדים מופרעים, שאספו ג'וקים ומצמצו בצורה מפחידה, אבל כל השכונה הייתה קצת דפוקה, אז לפחות הם הרגישו בבית.

לא אהבתי את הילד הזה, תאמר, שהגיע מג'נין. היה לו מבט מקנא בעיניים כי הוא ראה אותי יוצא מהבניין עם האופניים באיזה אחר צהריים משעמם של החופש הגדול, והוא היה ממש, ממש מופרע. הרביץ לילדים אחרים, פרק את התסכול שלו על החיים שלו על שריפת נמלים מתחת לבניין, אפילו שבר את הדלת של הבניין פעם. תאמר גם לא אהב אותי, וכששיחקנו פעם "חמור עומד בראש" (משחק אכזרי שייתן למשחקים בו בעיות גב רציניות בעתיד, אגב) הוא קפץ מעליי ונפלה לו מהכיס חיפושית על הראש שלי. הילדים האחרים גם לא אהבו אותו, קיללו אותו והרביצו לו, עד שבאחד מאחרי הצהריים האמא המשוגעת שלו יצאה וכמעט הרביצה לילד גדול שנראה בעינינו, הילדים הקטנים יותר, כבלתי מנוצח ובריון לא קטן בכלל. היו לכל הילדים במשפחה של סבתא-זבל, למרבה האירוניה, באמת זבל של חיים. 

באחד מהבקרים של חג השבועות, ראיתי את תאמר רץ הביתה ובוכה וצורח בזעם, מכוסה בביצים ונוטף מים, ושמעתי מקצה השכונה ילדים אתיופים צוחקים. מסתבר שהם חיכו לרגע ולחג הזה הרבה זמן, כדי לרסס אותו במים משקיות המים והביצים שהם הכינו במטבח ולקלל אותו תוך כדי בצעקות "תאמר יא מחבל, תאמר יא שרמוטה", תקופת האינטיפדה עם פיגועים רצחניים, הרבה כעס היה כלפי הפלסטינים ברחוב, ובכלל, אז הוציאו את זה על תאמר, שרק רצה ללכת לקנות חלב בסופר השכונתי. ניגשתי אל האתיופים ושאלתי אותם מה קרה, ושלמה, אחד הילדים הגדולים בחבורה, אמר לי שתאמר עבר לידם וקילל "את כל היהודים", ואי אפשר לתת לו לצאת מכל דבר בשלום, נמאס להם, ובצדק; אכלנו הרבה חרא ממנו. ניסיתי להסביר לו שתאמר ילד עם בית מתוסבך ומוח דפוק אבל הוא לא הקשיב ושאר האתיופים התחילו לצעוק עליי "לך לעזה", אז נבהלתי ורצתי הביתה. 

כשהגעתי הביתה סיפרתי לאמא שלי מה קרה בבוקר, והיא הסתכלה עליי במבט של הבנה ורחמים כלפי תאמר וכלפי השכונה הגזענית שחיינו בה, ואמרה לי לעשות מה שנראה לי נכון. אז עשיתי.
בערב, הלכתי לכיוון הבניין של סבתא-זבל עם כדורגל ודפקתי לה בדלת. רציתי לראות אם תאמר התאושש ואם הוא רוצה לצאת לשכונה או משהו. שמעתי "רגע" מעבר לדלת ואחותו הגדולה של תאמר, דיאנה, פתחה לי את הדלת. מאחורי גבה תאמר ישב על הספה בסלון וצפה בטלוויזיה. סבתא-זבל ישבה בחצר וחיפשה אוצרות בין השקיות, חתולים רעבים מייללים מסביבה. שאלתי את דיאנה אם תאמר יכול לצאת לשחק, כי הבאתי כדורגל ולמה לא בעצם. דיאנה פנתה אל תאמר ושניהם שוחחו בערבית במשך דקה, עד שתאמר התרצה ונעמד, מתמתח ומחייך לעברי. כשיצאתי איתו מהבניין הוא אמר לי "תן שנייה את הכדור" ואז הוא זרק אותו לגג של המקלט, אז הסתכלתי עליו במבט כועס ואמרתי לו "לך תכין חומוס, מחבל" והלכתי הביתה, לשחק בלגו בחדר. אמא שמעה על מה שהיה ואמרה לי לעלות לגג של המקלט ולהחזיר את הכדור, כי הוא עלה 30 שקל וחבל עליהם. 

לא יודע למה, פחדתי נורא. לקפוץ מגובה כזה זה מפחיד, אבל השכונה ריקה ואין אף אחד שיעזור לי, אז נצטרך לצעוק ליוני או משהו, שיעזור לי למרות שמאוחר כבר, שש וחצי בערב. צעקתי ליוני, צעקתי לאביחי, צעקתי ליעקב, אף אחד לא ענה. חארות, מפקירים אותי בשדה הקרב, משקשק. ישבתי על קצה הגג, מיואש, ואז תאמר עבר שם, עם סבתא-זבל. הוא הסתכל עליי וצעד לעברי. חשבתי לשנייה שהוא הולך לירוק עליי סמוחטה או משהו כזה, אבל הוא טיפס על הפתח של המקלט, הושיט את היד שלו וחייך. הסכמתי להצעה המפתיעה וקפצתי בגמלוניות וקצת דפקתי את הברך תוך כדי, אבל תאמר עזר לי לקום, לקח לשנייה את הכדור, עשה תנועה חדה איתו, כאילו הוא עומד לזרוק אותו שוב לגג, אבל אז הוא צחק ואמר לי "מצטער, אקרא לך מחר מלמטה, תביא את הכדור." וקפץ מהפתח של המקלט לסבתא שלו, שחיכתה לו כל הזמן הזה.