זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

דודי היה בחור של ארגזים. כזה היה, כזה יהיה. רץ בין ערימות הקרטונים הצבעוניות האלו, של "תנובה", "עלית", ואפילו "חומוס צבר". הסתכלנו עליו מהמרפסת שלי, רץ עם קרטון של ביצים וחיוך ענק על הפנים. בכל בוקר הוא היה קם בחמש, ונוסע עם הסובארו מודל 94 שלו לאזור התעשיה, משם הוא חזר בתשע בבוקר, התא האחורי של הסובארו מפוצצת מארגזים. הביקורים בבית שלו היו מוזרים, לכל החבר'ה. כל הרצפה הייתה מכוסה בקרטונים וכל הרהיטים היו עשויים מקרטונים, והפסקנו לבוא אליו אחרי ששרון ישב על ספת הקרטון והיא התפרקה והוא נתקע בתוכה.

יום אחד ראיתי אותו הולך מולי ברחוב, עוצר מהליכתו ליד כל פח של בניין, מחפש קרטון. החלטתי לעצור את הקטע ההזוי הזה ולהתעמת מולו. זכותו לעשות מה שבא לו, מדינה דמוקרטית והחופש לאסוף ארגזי קרטון באופן פנאטי אכן חי ובועט, אבל זה מפריע לו לחיים, אשתו מאיימת לעזוב אותו אם הוא לא ימצא עבודה והילדים רצים מפסיכולוג לפסיכולוג, ולפעמים צריך להתערב. התקרבתי אליו ושאלתי אותו בטון יום יומי כזה, כאילו אני עושה את זה כל יום, למה הוא אוסף קרטונים כל כך הרבה. דודי הסתכל לי בלבן של העיניים וענה בטון שקט ומסוכן שעדיף לי לא לדעת, וכשהוא ראה שנבהלתי הוא צחק ואמר לי למסור ד"ש לאישה, ושהוא יקפוץ בשבת בערב לאכול עוגת שמרים ולהתווכח על פוליטיקה. הסתכלתי אחריו כשהוא צעד במבט בוטח ובהליכה מלאת בטחון בהמשך הרחוב, עד שהוא ראה הומלס עם כוס פלסטיק ממולו יושב על קופסת קרטון עם שלט קטן של "אני חולה סופני במחלת רגליים קטלנית", תפס אותו מדש חולצתו וזרק אותו מהקרטון, וברח כמו משוגע.

אז החלטתי לכנס ישיבה דחופה במרפסת של יניב. אפילו הבאנו מאבחן קליני, שיתאר לנו מה הבעיה של דודי לדעתו, ולמה הוא קרטונהוליק. הוא סיפר משהו על עקירה מבית וצורך במקום בטוח, ואז הוא ראה שנגמר הקפה אז הוא התעצבן, אמר משהו על אירוח מפגר לחלוטין וברח. יניב אמר שחייבים לברר מה הוא עושה בבקרים האלה, באזור התעשייה עם הסובארו. אז החלטנו לקום, וללכת לראות כדורגל. בבוקר נעקוב אחריו כבר ואין דבר יותר חשוב מכדורגל לגברים בגיל 35. חוץ מסקס, ריבים עם המחנכת של הילדה, וישיבות דחופות בשירותים עם המוסף לשבת.

בבוקר התארגנו עם פינג'אן ונכנסנו לסיטרואן של יוגב, וחיכינו באורות כבויים לסובארו של דודי. יניב הציע בורקסים מאתמול בערב ואכלנו, ויוגב התחרפן מזה שכל האוטו התמלא בפירורים ויניב התעצבן בחזרה וקרא לו "אישה טיפשה" במשך שעה שלמה, עד שראינו את דודי עם הסובארו, עומד בצומת. שרון אמר שעדיף לתת לו פער של רמזור אחד לפנינו, כדי שלא יחשוד באוטו מלא בחבריו הקרובים בחמש ורבע בבוקר, שנוסע אחריו. עקבנו אחרי דודי עד אזור התעשיה. השעה הזו באזור התעשיה היא שעת חילופי המשמרות במפעלים, וראינו מבעד לחלונות הסיטרואן עובדים מרוחים מעייפות, נשענים על תחנות האוטובוס ומחכים לאוטובוסים הביתה. יניב צעק פתאום, הוא קלט את הסובארו של דודי פונה בסמטה, אולי הצלחנו סוף סוף לתפוס אותו על חם.

עצרנו לפני הפנייה לסמטה ונכנסנו אליה בשתיקה. ראינו דלת כניסה אחורית של בניין משרדים עטוף בטון וזכוכית, והחלטנו להיכנס.

על הקיר ממולנו היה שלט בריסטול שעליו נכתב בכתב יד "מפגש קרטונהוליקים; כי כשמגרשים אותך מהבית, איזו ברירה יש לך?". שרון אמר "אההההה" ארוך מתמשך ומבין, ואמר שדודי הגיע מפנימיה צבאית למשרד שלו, וככה הוא הכיר אותו ואת כל החבורה. עוד בתור ילד הוא היה מכור לקרטונים כי בגיל שבע הוא עבר דירה וארז עם אחיו הגדול חצי מהבית וההורים השמרנים שלו לא הבינו מה קרה לילד אז הם העיפו אותו מהבית לפנימיה, שילמד להיות בנאדם. בסך הכל, דודי היה ילד ולאחר מכן גבר בודד אחרי הכל, והוא התחבר לקרטונים בגלל שזה הזכרון הכי חזק שלו מהילדות: קרטונים, שמראים שבחיים הכל זמני ויכול להיארז בכל שנייה עם סירים ואלבומים ולשנות את המציאות שלך, בין אם אתה ילד בן שבע ובין אם אתה איש בן חמישים. הוא ראה בקרטונים הזדמנות לשינוי ולא היה מרוצה מהחיים שלו אף פעם, אז הוא אסף קרטונים בכמות כזו כדי שביום שהוא יאלץ לארוז שוב את חפציו וחייו בארגזי קרטון.

הסתכלנו אחד על השני, אני, יניב, יוגב ושרון, והחלטנו לעשות מעשה טוב.

ביום ההולדת השלושים ושישה שלו, דודי קיבל מכל החבורה קרטון עם קישוט מודבק בקצהו, כדי שיהיה, לכל מקרה.