זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

גיבור העל שעליו הסיפור הזה נכתב הוא לא גיבור העל הטיפוסי, עם החליפה הצמודה, השרירים הגדולים והכוחות המיוחדים. הוא בנאדם כמוני, כמוך, וכמו ההוא מהמכולת שתמיד אין לו חלב. חוץ מהגמישות המפתיעה שלו, בהתחשב בזה שמדובר, כמו שאומרים, בחתיכת איש שמן, אין לו כוחות מיוחדים. 

גיבור העל הזה גר בעיר גדולה ואפשר לראות אותו ואת הכרס רצים בחליפה צמודה ברחובות הסואנים של העיר, מנופף בזרועותיו ומבקש מהעוברים והשבים לפנות את הדרך. הפעם היחידה שבה הוא הגיע לזירת האירוע לפני כוחות ההצלה הייתה במקרה, כי היה שם דוכן המבורגרים והוא ממילא אכל. אבל למרות זאת, אהבו אותו, בעיר הזו. הוא נחשב לגיבור אמיתי והחזיקו ממנו שם, והכי חשוב, הוא הרגיש שהוא עושה משהו.

יום אחד, גיבורנו הגדול קם בתחושת מועקה בלבו הרחב. הוא הרגיש שמשהו חסר, אבל לא ידע בדיוק מה. 

חליפה, יש. כוחות מיוחדים, אפשר להגיד שיש. תחושת שליחות, יש. אבל למרות כל הדברים האלו, הוא הרגיש שמשהו מאוד חשוב ומהותי בהווייתו כגיבור על חסר לו. הוא המשיך לשוטט ברחובות ולהציל, זקנה שנתקעה במכונית שהתהפכה או חתול על העץ, מטלות קטנות כאלה, כי הוא לא גיבור על גדול כמו האלה שהוא היה רואה בתור ילד בחוברות הקומיקס ואומר לעצמו שיום אחד הוא יהיה כמוהם. 

יום אחד, זה היכה בו. "אני חייב מוזיקה", הוא אמר לעצמו מול המראה במקלחת, "לכולם יש. לספיידרמן, סופרמן, אפילו לאקווה מן". לדעתו מוזיקה משל עצמו תאפיין אותו ותבדל אותו משאר גיבורי העל שמציפים את העיר, תגרום לקהל להכיר בו יותר ולא לקרוא לו יותר "הבחור השמן עם חליפת הגומי שרץ בעיר", אלא "גיבור העל של כולנו, ויש לו גם אחלה מוזיקה!". הוא רצה את זה בכל מאודו ולכן החליט לעשות מעשה; הוא קבע פגישה עם מפיק מוזיקלי מפורסם, מהאלה שנוסעים במרצדס ברחבי העיר ובכל תחנות הרדיו שומעים שירים שלהם. גיבור העל שלנו, שקם בבוקר והחליט לקרוא לעצמו "איש הג'אז", בעקבות חיבתו הגדולה, השד יודע למה, לסגנון המוזיקלי הזה, הגיע למשרדי חברת ההפקה המוזיקלית עם החליפה והכל, והתיישב במשרדו הממוזג של המפיק.

המפיק היה בחור נחמד כשהציגו בפניו סכום כסף נכבד וחתיכת חרא כשלא, ובעקבות זה, היחס שקיבל "איש הג'אז", שהיה מוכן לעשות כל מה שצריך כדי שתהיה לו מוזיקה, היה טיפ-טופ, כמו שטוענים. המפיק זרם איתו עם הרעיונות, תרם משל עצמו, ואפילו קבע ל"איש הג'אז" פגישה עם האיש שאחראי על מנגינות הפתיח בערוץ הכי נצפה במדינה. "איש הג'אז" יצא ממשרדו בתחושת אושר שעטפה אותו בחיבוק גדול ומחמם, ועזר בשמחה רבה לילד שהכדור שלו נתקע בין הענפים של העץ הגדול ההוא, ואפילו לא התלונן כשהדבורים מהכוורת הסמוכה עקצו אותו בכל גופו. כזה הוא היה, בחור טוב אבל קצת נאיבי. 
מחברת ההפקה התקשרו אליו ואמרו לו שהקלטת שבה המוזיקה שתאפיין אותו כגיבור העל הכי טוב שיש, מילותיה של המזכירה החיננית, תגיע מחר מהאולפן ותיערך השמעה בנוכחותו האישית של מנהל החברה. "איש הג'אז" קם בבוקר למחרת ושם ג'ל בשיער וחיוך גדול וייצוגי על הפנים, ועלה על אוטובוס לכיוון משרדי החברה. במשרד עצמו, שעדיין היה ממוזג אבל נוסף לקיר התהילה עוד תקליט זהב של זמרת מצליחה מבית החברה, ישבו נציגי החברה סביב שולחן עגול ושמחו מאוד לראות את גיבורנו. "טוב, שנתחיל?", אמר המפיק, ולחץ על כפתור ההפעלה של מערכת הסטריאו. 

צלילי פסנתר כיסו את החדר מכל הכיוונים, וזמרת צעירה התחילה ליילל מהרמקולים. תופים אפריקאים התחילו להיכנס לקצב מלחמה ואז פתאום שינתה המנגינה קצב והפכה לסקסופון בהילוך איטי במיוחד, ושתי זמרות שרו לאות סיום "איש הג'אז..." בלחישה עלק-סקסית. איש הג'אז לא האמין למשמע אוזניו. הוא קם על רגליו בסערת רגשות, בעט בחוזקה במערכת הסטריאו ורץ מהחדר בבכי איום. הוא התעלם מהצעקות של המפיק, שזו מערכת סטריאו יקרה ושיש פה פוטנציאל וחבל, לא אכפת לו מזה בכלל, דפקו אותו ונמאס לו מהבטחות השווא של האנשים האלו. 

"איש הג'אז" נכנס למעלית הראשונה שהוא ראה מבעד למסך הדמעות, ונשען על הקיר ונשם עמוק. הוא לא שם לב שלידו, במעלית, עמד כתב מעיתון המוזיקה הכי חשוב במדינה. מה לו ולעיתונים, גיבורי על לא קוראים עיתונים. הכתב חייך אל גיבורנו ושאל אותו האם הוא ירצה שיעשו עליו כתבת שער, כי הוא נראה טיפוס מעניין ומקורי, וכמה אפשר עם כל החרא הזה בתרבות של היום. הכתב בא לביתו הקטן של "איש הג'אז" ושאל אותו כשאלת סיכום הראיון מה הוא ירצה שיקרה בשנה הקרובה, וכמו שנכתב בעיתון עצמו, "איש הג'אז הישיר אליי מבט ואמר בקול בטוח ועיניים נוצצות, תהיה לי מוזיקה של גיבורי על. ולי לא נותר אלא להאמין שזה יקרה."

הביקורות היללו הן את הכתב והן את "איש הג'אז" ומפיק הגון, אמיתי וכנה, ישב איתו באולפן ההקלטות ועשה את המוזיקה איך שהוא רצה, לא לפי מה שמגניב. עכשיו יכול להיות שתראו אותו רץ ברחבי העיר עם רמקולים קטנים מוצמדים לחליפה, ועם חיוך ענק על הפנים ומוטיבציה גדולה לעזור.