זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אמרת לי שהדמעות של המלאכים נחתו בלילה, כך שכשכולם התעוררו העיר הייתה זרועה בנצנוצים קטנים ועצובים שזהרו על הכל, כמו שמיכה שהונחה על העיר. אף אחד לא ידע למה המלאכים בכו, הם בדרך כלל שמחים, מרחפים בין העננים ומפזרים את האבקות המוזרות שלהם מעל העיר, משפיעים לכולם על מצב הרוח;
לזקנים שיושבים על הספסלים ומאכילים את היונים, הם הביאו שמחה וידיעה שהם לא לבד, כי זה מה שיש להם בחיים, האכלת היונים. 

לנהגי המונית שחצו את העיר במכוניותיהם, מסיעים את העוברים והשבים, הם הביאו דלק בשפע, סתם כי זה נורא התייקר לאחרונה. 

לילדי בית הספר ששיחקו בחצרות בין הבניינים, מחפשים ומגששים את דרכם בעולם החברתי הקטן הזה, הם הביאו חברים למשחק. 

לאמא שמחכה שהבן שלה יחזור מהצבא, מכינה את האוכל לקראת החג המתקרב, הם הביאו את הידיעה שהוא יגיע הביתה בשלום.

לאיש העסקים שממתין למטוס בשדה התעופה, מחכה לטיסה הארוכה והמייגעת הביתה, הם הביאו את המשפחה שלו, שאותה הוא לא ראה הרבה מדי זמן.

לבודדים, הם הביאו אהבה.

לשבורי הלב והנפש, הם הביאו נחמה.

לרשעים, הם הביאו ענישה. 

האבקות המוזרות שפוזרו מבין העננים שקעו ונטמעו בתוך אדמת העיר כשהבוקר הגיע, וכך תושבי העיר לא הבינו בדיוק איך הכל בחייהם מסתדר להם, ואיך הכל טוב כל כך, ככה פתאום. בין העננים, המלאכים צחקקו לעצמם, צחקוק כזה של יודעי סוד. מטרתם הייתה לנדוד ממקום למקום, להשרות את הטוב שבהם על המקום המסויים, ולנדוד, והם שנאו, יותר מהכל, פרידות. המלאכים היו חברותיים יותר מכל אדם וחיה, לאחר מספר ימים הם צנחו מתוך העננים בשיירה מופלאה לעיני כל תושבי המקום, שצהלו וקראו קריאות עידוד. המלאכים אהבו את האנשים, והאנשים החזירו להם אהבה. המצב הקיים היה טוב מתמיד, והאנשים והמלאכים ידעו שכמו כל דבר טוב, גם לתהליך הזה יש סוף, אבל לא ידעו מתי הוא יגיע. 

אף אחד לא ידע למה המלאכים בכו, אבל כשהכל חזר לקדמותו המכוערת והעגומה, הם הבינו שהמלאכים האהובים, ויש שיגידו, המושיעים, נדדו מהעננים שמעל עירם אל עננים של עיר אחרת.

המלאכים שונאים פרידות, וביטאו את העובדה הזו בבכי טהור כזה, של מלאכים, שמנקה ומטהר הכל. גוף ונפש, אדמה ומים, שמיים ואש.

http://www.atzuma.co.il/4shahar