זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אני שונא את חוסר הוודאות הזו. תמיד שנאתי.

היא תמיד צצה ברגע שאני הכי רוצה שהכל יסתדר ושהכל ילך פיקס ושהכל יהיה מתוקתק כמו שעון, שהכל יהיה ידוע מראש ושאני לא אצטרך לחיות עם סימן שאלה מטאפורי שמרחף מעליי. כשהייתי בן 16 וחצי הייתי מאוהב במישהי. אמרתי לה את זה, והיא אמרה לי לחכות. חיכיתי תשעה חודשים, כולם בחוסר ודאות עצום שמחלחל לתוכי ולקיומי, בשאלה של "האם אני אהיה איתה?", "האם אני אזכה לאהבה הזו שכולם מדברים עליה?", "האם אני בכלל ראוי לאהבה הזו?". עם כמה שזה פוצי מוצי וכל החרא הזה, ככה הייתי, באמת. לחוץ נורא, כמו בנאדם כזה שכבר עבר יותר מדי בחיים האלה והוא חושש מהרבה דברים שיבואו כי אולי לא יהיה לזה סוף. חוסר ודאות זה חלק מהחיים שלי שהייתי מעדיף למחוק. לקום בבוקר ולהרגיש, לדעת, מה יהיה עכשיו ולאן אני אצעד ועם מי. האופי שלי לא הסכים, לא מסכים, ולא יסכים, לחיות בחוסר הודאות. אולי זו הסיבה שאני לחוץ ונרגש כל כך עוד מהבוקר, הידיעה שיש מצב שזה ייגמר בקרוב או שזה יימתח עוד ועוד ועוד, מין נדנדה כזו שמרחפת מול התודעה שלי, כמעט מתגרה בי. ולי נותר רק לצפות בנדנדה הזו, שכרגע יושבות משני צדדיה שתי נסיבות שכל אחת מהן יכולה לקחת אותי לכיוון אחר, ולשתוק ולחכות. לא לתת לאי הודאות להשתלט עליי. להיות בשליטה. קצת קשה ליישם את זה אבל אם מפמפמים את זה בלי הפסקה לתוך הוריד אולי זה יעזור. חוסר הודאות הזו, שבכל צעד מהחיים שלי ריחפה לאורך הדרך המפותלת ועמוסת המכשולים. יכול להיות, יכול להיות שזה יסתדר. אין לזה ברירה. זה חייב להסתדר, זה חלק ממעגל החיים הזה. לידה-בי"ס-רישיון-עבודה-משפחה-מוות. ככה אני רואה את זה, אבל אם יש דבר שהחיים לימדו אותי זה שבמקרה שלי, הכל יכול לקרות. אני אומר משהו לא מצחיק במיוחד וכולם נקרעים מצחוק, אני אומר לעצמי שמפה זה לא יכול להתדרדר והקארמה הזו באה אליי בהפוכה ומרסקת הכל אל תוך התהום המפחיד שמתחת לגשר הרועד. 

וזה לא שהתקופה הזו לא טובה. ממש לא. היא אפילו טובה מאוד. העניין הוא שפיתחתי, עם הזמן ולאורך מסלול ההתבגרות שעברתי בשנים האחרונות, מין אדישות כזו. מין מצב כזה של רוגע שמשתלט עליי, והוא טוב, אבל במידה. לפעמים אני מרגיש שאני חי את החיים שלי אבל חווה אותם כצופה מהצד, כקהל שמוכן בכל רגע לעמוד על רגליו ולמחוא כפיים בהתלהבות אדירה, או לזרוק עגבניות על הממושקף שעל הבמה ומגמגם הומור שמשעשע אותו ומתחיל לשעשע אחרים. אין לי מושג למה זה קרה, איך האדישות הזו פתאום הגיחה מעבר לפינה; אולי הנפש שלי פיתחה אותה כדי להגן עליי, זה ההסבר היחיד שלי, ההסבר היחיד שנשמע הגיוני. אנשים אומרים לי שמה שאני עובר עכשיו זו תקופה טובה, תקופה מושלמת, ואני מסכים איתם אבל מרגיש אדיש לזה. פוסט שאני כותב מגיע למומלצים - אני אומר "יא, איזה כיף" ומחייך לעצמי חיוך כזה של הכרה בזה שמה שאני עושה הוא טוב ומשפיע. אמא שלי מחבקת אותי ואומרת לי "כל הכבוד", כי לא כולם מתקבלים לשירות הלאומי - אני אומר "תודה רבה" ומחייך, אבל לא מתרגש מזה. אולי התרגשתי כבר יותר מדי מדברים, מהותיים ומעצבי אופי ככל שיהיו? האדישות היא מין חומה שמגנה עליי אבל לפעמים אני באמת מרגיש שהיא מונעת ממני לחוות את החיים שלי ואת האירועים המרגשים-מעצבים שאני עובר כרגע, וזו בעיה. עברתי הרבה יותר מדי ואני חושב שאולי זה נבע מזה, מהידיעה שהכל כבר באמת קטן עליי, אבל לא מהתחושה הזו, שברגע שהיא תקרה ואני אדע שהיא שם, אז אני אתנהג ככה.

לפעמים יוצא לי להסתכל על אנשים בגילי. על אותם אנשים שיהיו האנשים שירכיבו את האופי של המדינה, חלקם יהיו המנהיגים, חלקם יהיו הסוחרים בשוק, זה לא באמת משנה כי אני מאמין שכולם יגיעו לאן שהגורל יכוון אותם. האנשים האלה מציפים את הפייסבוק בסטטוסים בסגנון של "אני לא מאמין שליהיא עדיין שם!", "שותים ונהנים!". אולי זה רק אני, וכנראה שלא רק אני, אבל אני מסתכל בחדשות בימים האחרונים, אני רואה איך מדינה שהיא סופר טכנולוגית וסופר מתקדמת, נהרסת לגמרי בגלל כוחות שאין מה לעשות, גדולים עלינו ולא משנה כמה אנחנו מפותחים, ואני רואה איך מחבלים קופצים מעל גדר של יישוב בלב שטח עוין ושוחטים משפחה בזמן השינה... כאילו, פאק. מצמרר אותי לחשוב מה יהיה מחר. מפחיד אותי לדמיין איך המדינה שלנו, שקיימת כולה 62 שנים מינוס חודשיים, תיראה בעוד כמה שנים. מי יהיה פה? מי ינהל את העניינים? כמה יהיה קשה לגדל ילדים בצל הטרור ואי הודאות שעטפה אותנו מרגע לידת המדינה, באמצע המאה הקודמת? מפחיד לי לדמיין את החיים פה, את המשפחה העתידית שלי ואת הפחדים שהיא תחווה אם ובמידה אכן נגור פה. אני מרגיש מחובר למדינה ואני מאוד אוהב אותה, אבל אני מרגיש בנוסף לכך שהחיים פה ובעולם כולו, בעצם, התחרפנו לגמרי.

אנשים שחשבו כנראה שזה יהיה חכם "להכניס לפלסטינים האלה שמוציאים אותנו זוועה בעולם בחזרה" העלו לאינטרנט, באישור המשפחה השכולה, תמונות של הקורבנות מהפיגוע בלילה בין שישי לשבת. לא בראש שלי להיכנס לתיאורים גרפיים, בעיקר כי ראיתי את כל התמונות לפני דקה ואני מזועזע לגמרי. אין לי מילים, לראשונה בפוסט הארוך הזה. כאילו.. קשה לי לדמיין אפילו מה מניע בנאדם לעשות דבר כזה, ולא מעניין אותי שהם מתנחלים, לא אכפת לי אפילו אם הם יהיו נזירים בודהיסטים. לא האופי הדתי הוא שמסמל את האדם, כי בראש ובראשונה, לפחות לדעתי, כולנו אנשים, בשר ודם, בכל פירוש של זה, ורק אחרי זה אפשר להוסיף את ה"מאמין בישו", "גר בהתנחלות". לא משנה מה הרקע של האדם, משנה בראש ובראשונה שבנאדם שנכנס לבית של משפחה צעירה ושוחט אותה כאילו היא עדר של חיות מופרעות וחולניות שלא ראויות לחיים, הוא אדם חולה. פשוט אדם חולה. אין צורך להסביר יותר מזה אלא רק לקוות שבהקדם האפשרי יתפסו אותו, את חלאת האנושות הזו, ויהרגו אותו מייד. אדם כזה שמחליט על דעת עצמו מי ראוי לחיות, כאילו הוא אלוהים או מי שמחליט מה יקרה פה למטה, הוא אדם חולני, מסוכן, שיעשה הכל כדי לערער את החיים של כולנו, והוא ראוי לעונש מוות, בעיניי. 

אי הודאות שעוטפת אותנו פה, כאזרחי המדינה, היא קשה. קשה לחיות פה, קשה לקום בבוקר ולחשוש ממה שיהיה בערב, כי באמת שאין גבול למה שקורה בעולם הפסיכי הזה כבר, ולי נותר רק לקוות לתקופה של שפיות, שאני מאחל קודם כל למדינה ולעולם כולו, ולעצמי, כי מגיע לי את זה.